מחוץ למעבדות, וכשמתעסקים בבני אדם, חשוב לזכור שבסוף־בסוף - הדברים כאוטיים מאוד. ומתוך הכאוס מתעלים רק חלק מבני האדם. אבל עד שזה קורה, רוב האנשים חושבים שיש להם איזושהי שליטה בנעשה. שהם יכולים לקחת התרחשויות אנושיות ולהסביר אותן בכלים מדעיים. או, וזה שמור לשוטים במיוחד, להתנבא בעזרתן.
לא סתם סטטיסטיקות מתקדמות פופולריות במיוחד בקרב אנשים עם OCD. הרי האשליה שאפשר לשלוט במציאות היא סם חזק וממכר מאוד.
אפילו בבייסבול, משחק מושלם לבידוד רעשים פסיאודו־מדעי, שממנו נולדה והתעצמה תנועת האנליטיקס בספורט, כבר הבינו מזמן שאמנם מספרים "מתקדמים" הם טובים לעונה הרגילה, איפה שיש מספיק משחקים והסטטיסטיקה מתיישרת, אבל בפלייאוף, כשהדגימה קטנה והלחץ גדול, הצלחה וכישלון בסוף מוכרעים על ידי מה שיש לשחקנים בראש, ובעיקר בלב. ואלה עמודות שעוד לא יצא לנו לראות בשום טבלה.
ככה יוצא שכריס פול, שחקן שסטטיסטית הוא רכז טופ 4-3 אי פעם, ושהמספרים המתקדמים אולי אפילו יגידו טופ 1, מסיים עונה 16 בליגה - עדיין בלי אליפות. ואם עד עכשיו אפשר היה לספר סיפורים שקשורים בסיטואציה, בחברים לקבוצה, בפציעות וכו', אז הנה, לפחות את ה"וי" הזה אפשר לסמן: כריס פול עדיין לא זכה באליפות. לא כי לא היתה לו הזדמנות, אלא כי נכון לעכשיו, ואחרי שהוביל 0:2 בסדרת גמר האן.בי.אי, לא היה לו מה שדרוש כדי לגמור את זה יפה.
כשפיניקס עוד הובילה 0:2, וברשתות דיברו על זה שפול בדרך לעבור את אייזאה תומאס בדירוג הרכזים הגדולים בהיסטוריה, הלכו כמובן למספרים. ושם רואים שהשורה של תומאס טיפה פחות טובה, ולכן זה מספיק כדי שאליפות אחת - בפלייאוף שבו בכל סיבוב נהנו מפציעה משמעותית של כוכב מהיריבה - תספיק כדי שפול יעבור אותו. ואז בא פול, ונתן 23 נקודות ו־8 אסיסטים בממוצע בשני המשחקים האחרונים, שהועילו לסאנס כמו קלוריות ריקות למרים משקולות.
המספרים הם בסוף רק מספרים.
אבל מה שבאמת יפה כאן זה שהיכולת של שחקנים היא דבר דינמי לגמרי. ספורטאים, כמו בני תמותה רגילים, מתבגרים ומשתנים, מתחשלים, ובתקווה גם משתפרים.
הנה, תראו את יאניס אנטטוקומפו. זוהי עונתו השמינית בליגה. הוא שיפר את ממוצע הנקודות והריבאונדים שלו בכל עונה, מאז השנייה ועד השביעית. גם בפלייאוף השיפור היה כמעט מושלם מעונה לעונה. אבל דווקא השנה, כשלראשונה בקריירה לא העלה את מספריו באופן גורף - הציג בפלייאוף שיפור משמעותי משנים עברו. יותר אסרטיבי, יותר זורם, יותר זז בלי הכדור, יותר יודע מתי להשלים את חבריו ומתי לקחת את הכדור לסל בכוח. בסוף הוא גם היה יותר דומיננטי בריבאונד, ואפילו הציג יכולות מסירה מופלאות. והמספרים? הם כמובן יספרו שהוא הוריד פחות ריבאונדים וחילק פחות אסיסטים מאשר בפלייאוף הקודם.
כי המספרים, בסופו של דבר, הם רק מספרים.
הם יספרו שאריק בלדסו נתן במילווקי 5-4-16 מעמדת הרכז, ושמחליפו ג'רו הולידיי - שהגיע תמורת שק של נכסים, כולל ויתור על ארבע בחירות סיבוב ראשון! - נתן העונה לבאקס 6-4-18 ובפלייאוף 9-6-17. זהו? בשביל 2 נקודות ו־3 אסיסטים שווה ככה לסכן את עתיד המועדון? איך המספרים יכולים לתאר את ההשפעה הפסיכולוגית של הגוף הבטוני שלו על דווין בוקר ועל פול? איך בכל פעם שניסו לעבור אותו הם נתקלו בחזהו ונדחפו בעצמם חצי צעד אחורה?
הם לא יכולים. כי המספרים הם רק מספרים.
הם ניסיון להכניס סדר, ולצייר תמונה ברורה מפלייאוף שאי אפשר לספור אפילו את כמות הפעמים שגורלו הוסט בגלל דריכה מקרית של מישהו על משהו - רגל של שופט, קו השלוש. מספרים הם מה שיביא פרשן להגיד ש"כשקולעים רק ככה וככה אחוז, אי אפשר לנצח!", אחרי משחק שנגמר על חודו של סל.
המספרים הם עיסוק נחמד בזמן שהדברים עדיין מתרחשים. אבל בסוף, כשנשארת קבוצה אחת עומדת בתום פלייאוף רווי פציעות, וכשנרטיבים היסטוריים נכתבים על סמך דרכים עקלקלות, מרובות כאוס ומקריות, צריך לזכור את הקונטקסט. את מה שראינו בעיניים, לפני שהודפסו הסיכומים. את האנשים. אלה שבתנאי סופה נשברו, ואלה שעיקמו ברך ונשארו אחרונים.
זה מה שמבדיל ספורטאים גדולים מספורטאים היסטוריים. עכשיו לכו תכניסו את זה ל־PER.
