כשאומרים שגם תרנגול טמבל מורה על השעה הנכונה פעם ביומיים, לא מתכוונים לפיב"א. אלו לא יעשו שום דבר נכון, גם אם הוא ייפול להם ישר על הראש. אבל הנה, דווקא כשהם החליטו שלא מתאים להם יותר לחלוק בכל ארבע שנים קיץ עם המונדיאל של פיפ"א (כן. כי זה מה שמפריע), והזיזו את אליפות העולם מ־2018 ל־2019 - פתאום באה מגיפה עולמית והזיזה גם את המשחקים האולימפיים מ־2020 ל־2021.
למי שפספס, הביקורת העיקרית על הזזת הטורניר לפני שנתיים התמקדה בזה שעכשיו הוא יתקיים רק שנה אחת לפני המשחקים האולימפיים - טורניר כדורסל הנבחרות הבכיר יותר - מה שייפגע עוד יותר ביוקרה של אליפות העולם.
אז אמנם כוכבים בינלאומיים רבים כן הופיעו בסין ב־2019, ועכשיו גם קיבלו מרווח "סטנדרטי" של שנתיים עד לטורניר האולימפי. אבל מי שבזמן אמת קפצה על ההזדמנות לזרוק את הטורניר ההוא לפח היתה לא אחרת מאשר הנבחרת היחידה בתחרות כולה שמעוררת עניין גלובלי: זאת של האמריקנים.
ובאמת, עם שחקן אחד בלבד שאי פעם נבחר לאיזושהי חמישיית עונה ב-NBA (קמבה ווקר, חמישייה שלישית, פעם אחת), מצא עצמו גרג פופוביץ' מגיע לסין לא רק עם חבורה שבקושי התאמנה יחד, אלא גם עם הסגל הכי חלש בתולדות עידן שחקני ה-NBA בנבחרת ארה"ב, שנפתח עם הדרים טים המקורי בברצלונה 1992. כל כך בינונית היתה החבורה ההיא של אליפות העולם, שסביר לטעון שכבר היה עדיף שוב לשלוח שחקני קולג'.
דחיית משחקי טוקיו בשנה, עם זאת, אפשרה לכמה כוכבים אמיתיים להתחייב לטורניר הנוכחי, ובראשם קווין דוראנט - שבזמן הזה אשתקד עדיין התאושש מפציעת אכילס שספג בגמר 2019. וכך, הסגל שמגיע לטוקיו הוא אולי הנוצץ ביותר שארה"ב שולחת לטורניר בינלאומי מאז לונדון 2012.
וזה לגמרי משהו שאפשר להחשיב כ"מזל" עבור האמריקנים. מכיוון שמעט פחות כישרון בסגל - ואפשר היה להתחיל לדבר על עוד מדליית זהב שהם משאירים לנבחרת אחרת. אבל כאן זה לא טורניר של פיב"א. מהמשחקים האולימפיים לעשרות מיליוני אמריקנים מאוד אכפת.
אתם מבינים, אנחנו נמצאים בתקופה ייחודית בתולדות הכדורסל - כזו שאם היינו מרכיבים נבחרת עד גיל 26-25 של ארה"ב נגד שאר העולם, לא בטוח בכלל שהאמריקנים היו בה פייבוריטים. אמנם ארה"ב מחזיקה במיטשל ובוקר, טייטום ויאנג, וויליאמסון ואדבאיו. אבל דמיינו אותם עולים מול דונצ'יץ', יאניס, אמביד, יוקיץ', ואפילו ג'מאל מארי (אם אנחנו כוללים קנדים ב"שאר העולם". ולמה לא, בעצם?).
זה די ברור: הפער של ארה"ב לעומת יתר העולם - שנראה היה שנפתח שוב עם הזכיות הדומיננטיות של ה"דרים" טים של קובי ולברון לפני כעשור - הוא הכי קטן שהיה אי פעם. בטח כשמסתכלים על הדור הצעיר.
ומבט מעמיק על הסגל של ארה"ב מגלה שמנהלי איגוד הכדורסל שם מבינים את זה היטב. אם לפני שנתיים, שלושה מחמשת השחקנים המובילים בסגל היו בני 22 ומטה ורק אחד היה מעל 30; ואם בסגל הידוע לשמצה של 2004, שאמנם כלל את טים דאנקן ואת אלן אייברסון, היו גם שבעה שחקנים מתחת לגיל 23, הפעם - בעזרתם המסורה של דוראנט ולילארד בגיוס שחקנים - הסגל האמריקני שם דגש על משהו אחד ברור: שחקנים בשלים.
רק שליש מהסגל מתחת לגיל 25, עם ג'ייסון טייטום (מנוסה מאוד יחסית לגיל 22), אדבאיו (23, אשתקד בגמר ה-NBA), דווין בוקר (24, הוביל את פיניקס לגמר) וקלדון ג'ונסון (21, שחקן של פופ בסן אנטוניו. החליף את בראדלי ביל ששוחרר בגלל פרוטוקול הקורונה).
המבוגרים ביותר בסגל הם דוראנט (32, אחרי פלייאוף אדיר) וג'בייל מגי (33, שלוש אליפויות), שהחליף ברגע האחרון את קווין לאב (הלבן היחיד שהיה בסגל), על תקן השחקן שמביא איתו בעיקר ניסיון ואופי, אך - כמו התוספת השנייה, ג'ונסון - לא מצפה להרבה דקות, אם בכלל. כל היתר, 6 מ־12, בטווח האידיאלי שבין 25 ל־30.
3 טבעות אליפות ו־4 מדליות בסגל
אמנם אין כאן "בנייה לטווח ארוך", כמו שנהוג לעשות בנבחרות כשמתחלף דור; אפילו את לאמלו בול לא זימנו כשהתפנה המקום של ביל. ואמנם ארה"ב לא באמת תשחק מול כל כוכבי העולם בו בזמן, אבל ניכר שאחרי ההשפלה במונדובאסקט, דברים כמו "הטורניר הבא" לא באמת מעניינים את ארה"ב כרגע. את מי שבנה את הסגל מעניין רק להוכיח שהם עדיין רמה אחת מעל כל היתר, לפחות.
אולי לברון, קרי, קוואי, הארדן, דיוויס, קיירי, ג'ורג', באטלר, קליי, פול, ווסטברוק, וויליאמסון ומיטשל יחד הם סגל עדיף על זה שיוצא לטוקיו - נבחרת שלא התאמנה הרבה יחד, ונראתה רפויה ושאננה בפתיחת משחקי ההכנה. אבל עם 9 אולסטארים, גיל ממוצע אידיאלי של 27.7, שלושה אלופי NBA (דוראנט, גרין, מגי), ששניים מהם חולקים גם 4 מדליות זהב אולימפיות ומאליפות העולם, ו־12 מ־12 שנכללו בעבר בטורנירים ובמחנות של הנבחרת - הפעם אף תירוץ לא יתקבל עבור פופוביץ', הצוות שלו, והשחקנים המהוללים. אפילו את פיב"א ואת הקורונה לא יהיה אפשר להאשים הפעם.
