לפני שה-NBA תגיע לאירופה, צריך לעשות גלובליזציה לחוקי המשחק

הכדורסל הוא עדיין לא ענף הספורט הקבוצתי השני של היבשת הישנה, אבל אולי זה בדרך לשם • כניסת הארגון האמריקני צפויה להרים כלכלית ושיווקית את המשחק, אבל קודם צריך להבין איך משחקים בו • אחר כך, נותר רק לקוות שגם הקבוצות הישראליות יהיו חלק מהמפעל החדש

אדם סילבר. צילום: getty

אדם סילבר, הקומישינר של ה-NBA, ניצל את מסיבת העיתונאים של גמר הגביע כדי לרמוז על תכניות של הליגה להתרחב לאירופה, ומה שמסתמן היא ליגה בחסות ה-NBA באירופה. האם זה יהיה בשיתוף פעולה עם היורוליג? לא נראה לי סביר. סילבר היה רוצה לקבוע איפה יהיו הקבוצות. והשמועות הן שהליגה כבר דיברה עם פנרבחצ׳ה, ריאל מדריד ופנאתינייקוס.

אלו חדשות טובות שנותנות תמונה של הפרופיל בו הן מעוניינות: לא הקמת מועדונים מלאכותיים במקומות כמו לונדון, אלא פעילות על גבי מסורת שכבר קיימת. צריך לקוות שתל אביב או ירושלים, וגם בלגרד וקובנה, בתכניות כאלו, למרות בעיות אובייקטיביות.

למהלך יש היגיון והוא מתבקש. הכספים העצומים של ה-NBA מביאים את הכדורסל לנקודה די בעייתית. האם להמשיך להעשיר עוד  ועוד שחקנים בראש הפירמידה? שוויו ומשכורתו של שחקן כמו סטפן קרי הם לא הבעיה. בתקופת הקריירה שלו הערך של גולדן סטייט ווריורס גדל מפחות ממיליארד ל-9 מיליארד דולר. 

דז'נאן מוסא במשחקה של ריאל מדריד מול פנרבחצ'ה. שתיהן כבר קיבלו פנייה, צילום: אי.אף.פי

השאלה היא האם, למשל, דני אבדיה, בכל הכבוד והאהבה, צריך להרוויח כמו 15 שחקני יורוליג טובים? חשוב להדגיש זו לא שאלה של מוסר. לא שחקני ה-NBA ולא שחקני היורוליג הם מסכנים ואלו וגם אלו צריכים להרוויח פחות מאחיות בבתי החולים. הנקודה היא שיש כאן אנומליה. הכדורסל הוא ענף הרבה יותר עשיר מכל ענף לא אמריקני מלבד כדורגל, אבל ממש אי אפשר לקרוא לו ענף הספורט הקבוצתי השני באירופה.

מה הענף השני? זה ויכוח מעייף, אבל מעשית זה תלוי באזור של אירופה. התשובה היא כן לפעמים כדורסל, אבל לפעמים הוקי קרח ולפעמים כדוריד ולפעמים רוגבי-יוניון. אישית אני אוהב את כל ארבעת הענפים הללו, אבל מבחינת ה-NBA הם יחשבו כך: אם יש לנו כל כך הרבה יותר כסף מהאחרים - למה זה המצב?

שחקני מילווקי באקס מניפים את גביע ה-NBA, צילום: אי.פי.אי

זה המצב כי הכדורסל האירופי מוזנח ומנוהל על ידי ארגון מגוחך בשם פיב״א. אין שום מבנה מוגדר למפעלים האירופאים, כך שבענפים האחרים אתה מקבל פחות או יותר את הרמה הגבוהה בעולם, או משהו די קרוב לזה, ובכדורסל משהו רחוק מזה. הבעיה היא לא בשחקנים: השיפור של השחקן האירופאי הוא עצום וממילא המון אמריקנים משחקים באירופה. אז ה-NBA צריך להביא את הסטנדרטים שלו לאירופה.

הדבר הראשון הוא לא סקרי עומק כלכליים ולא טורנירים קדם עונתיים. אם הכדורסל רוצה לגדול גלובלית, הוא צריך גלובליזציה של החוקים. זה כוחו הגדול של הכדורגל, הוא אותו משחק בכל מקום.

לילארד בימיו בפורטלנד. כמה זמן משחקים?, צילום: AFP

הפערים בין חוקי ה-NBA לחוקי פיב״א נוצרו בשנים בהן ב-NBA כבר היו כוכבים כמו ביל ראסל ו-וילט צ׳מברליין, בזמן שבאירופה עדיין יכולת להתמודד עם בחורים יהודים שעלו לארץ וחיו בקיבוץ. היום כולם מקצוענים עם כושר גופני מעולה, מלבד ג׳ואל אמביד.

לא צריך ליצור זהות מוחלטת, אבל צריך להביא את חוקי ה-NBA לעניינים הללו:

ראשית, המגרש: הרוחב שלו, מרחק הקליעה לשלוש וגודל הצבע. שנית, אורך המשחק צריך להיות 48 דקות עם 6 עבירות לשחקן. במשחקים האולימפיים, אגב, ראינו תופעה לא צפויה: הכושר הגופני של האירופאים היה לא פחות טוב, אולי בגלל שהם משחקים עם פחות פסקי זמן או בגלל שהם משחקים קצת פחות משחקים בשנה. שלישית, חוקי ההגנה והנגיעה בכדור על הטבעת.

כריס פינץ' מבקש פסק זמן. את זה תשאירו באמריקה, צילום: אי.פי
israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כאמור, לא את הכל צריך להביא לאירופה. כמות פסקי הזמן של ה-NBA באמת תגדיל מאוד את הפופולאריות של הכדוריד והכדורמים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר