לא צריך להיות טהרנים גמורים כדי לסלוד מאדריאן ווג'נרובסקי ומכל מה שהוא מייצג. יודעים מה, לא צריך להיות טהרנים גמורים, סוף פסוק. בספטמבר 2024 מי שעדיין מחפש טוהר וניקיון כפיים בפינה כלשהי של העולם, של החיים, נידון לאכזבה במקרה הטוב.
אבל ווג'? האיש וה"ווג'־בומבס"? הוא יכול להיות גורם שמאחד חובבי כדורסל וכל מה שמסביבם. כי כזו דמות, איך אומר מוריסי: אם זו לא האהבה, זו הפצצת־ווג' שתביא אותנו יחד.
כי ה…עיתונאי? אוקיי, נקרא לו "עיתונאי", שהודיע אתמול בערב על פרישה מ־ESPN - שהוא נמנה עם בכירי טאלנטיה ומשתכר כ־7 מיליון דולר בשנה - אחראי באופן ישיר, וגם מייצג באופן גם די ישיר, לחרפה שהמדיה בכלל, ותקשורת הספורט בארצות הברית בפרט, נמצאות בה. נקודה בזמן שבה גופי התקשורת הגדולים שמסקרים ספורט מקצועני בארה"ב כבר כמעט שלא עושים עיתונות בכלל, אלא בעיקר עסוקים בלהוציא לפועל קמפייני יח"צ מתוחכמים. כל היום מנסים לאזן אינטרסים ולקצור קליקים. העיתונאים האמיתיים? חפשו אותם ביוטיוב.
אוקיי, אבל רגע, למה זה כזה אירוע חשוב שאנחנו כותבים לכם עליו?
אז למי שלא לגמרי בקיא בפרטים, נזכיר שווג' הוא אולי "כתב" (ריפורטר, במובן של מדווח, לא במובן של אחד ש"כותב") ה־NBA הבכיר בארה"ב כבר די הרבה שנים, ומי שהעלה לדרגת אמנות (גם אם די נכלולית) את המסחרה של "תן וקח" בין כתבי ספורט לבין מושאי הסיקור שלהם. התוצאה של זה היא אותן "פצצות ווג'" - השם שניתן לדיווחיו, לרוב בטוויטר, שבהם כמעט תמיד הקדים את מתחריו במרדף אחר הפרסום הראשון הבא.
ההפסד כולו שלנו
את הקריירה החל בהרטפורד, קונטיקט - באופן פואטי למדי מרחק יריקה מהקומפלקס של ESPN. ב־2006 פרסם ספר על בוב הארלי (האב, תיכף נגיע לזה). שנה אחר כך הצטרף ל"יאהו!" - שם הוא התפוצץ. יותר ויותר הוא זנח את עבודת הכתיבה והפרשנות והפך למפלצת של קשרים במעמקי וברחבי הליגה, והתמקד בדיווחי טריידים והחתמות ופיטורים שתפסו את כולם לא מוכנים.
חשוב לציין, כמובן, שהוא לא המציא את השיטה. מערכת היחסים בין עיתונאים למושאי סיקורם היא תמיד מורכבת, עדינה, עם הרבה "לא לציטוט", הדלפות, ויד רוחצת יד. ועל מה שהוא עשה למערכות היחסים האלה יש שיעתירו סופרלטיבים. אבל יש רבים שישתמשו במילים פחות מעודנות. בין כה וכה, היום, כשאומרים "סקופים" ו"תקשורת ספורט" בארה"ב, לרוב מתכוונים לווג'.
ולשאמס. שאמס צ'ראניה, שהיה בן טיפוחיו ב"יאהו!". ב־2017 עבר ווג' ל־ESPN, ושאמס החליט להישאר ולבנות לעצמו שם. הוא ניצל את כל מה שלמד מווג' והפך ליריב הכי עיקש שלו. שווה בשווה. לעיתים אף עולה על מורו. כיום, עם הגב של "ניו יורק טיימס" מאחוריו ככתב ה־NBA הבכיר של "דה אתלטיק", ועם פרישתו של ווג' - אפשר לומר ששאמס ניצח.
כלומר, אנחנו הפסדנו. כי ESPN מזמן הפסיקה לעשות עיתונות. שאמס ניצח, כי הוא נשאר ו־ווג' "פורש". יש שיגידו פוטר - אחרי הכל, עובד כזה יקר, נוכח ביצועי המניה של דיסני (הבעלים של ESPN)... ובכן, לא מופרך. אבל גם אם ווג' באמת יוצא לפנסיה מוקדמת, או בדרך להביא עוד שק מזומנים מאיזו חברת הימורי ספורט (שבהפוך על הפוך עושים יותר עיתונות ספורט מהערוצים והאתרים הוותיקים) - הדרך של ווג' ניצחה. וההפסד כולו שלנו.
התפוצץ לו בפרצוף
אבל כדי באמת להבין למה זה אירוע כה חשוב, שימו לב לזה: עם השנים ווג' מצא את עצמו במרכזה של תנועת מלקחיים של הכוח הכי חזק בספורט האמריקני: לברון ג'יימס. ווג' אף פעם לא הצליח "להיכנס למעגל" של לברון, שבשלב מוקדם של הקריירה נתן את מלוא הגישה לבריאן ווינדהורסט, עיתונאי שלמד באותו התיכון כמו לברון. בתגובה, ווג' לקח כיוון אנטי־לברון, מה שהוביל בין היתר לשלל דיווחים שגויים שלו בכל מה שקשור לג'יימס.
אבל זה לא הספיק - ובזמן שווינדהורסט מתחרה עם ווג' על זמן מסך ב־ESPN, שאמס חתם בסוכנות הייצוג "קלאץ'", הסוכנות של לברון. כל זה בזמן שווג' חתום ב־CAA, שבעצמה מייצגת שלל כוכבי NBA. הקיץ שאמס הביס את ווג' בדיווחים על המאמן הבא של הלייקרס - עוד פרשן ESPN, ג'יי.ג'יי רדיק. חבר של לברון, שעכשיו יאמן את ג'יימס. ווג' ניסה לדחוף את הנראטיב שהלייקרס הולכים על דן הארלי (הבן של בוב, ההוא מהספר). זה היה "ווג' בומב" שהתפוצץ לו בפרצוף.
ועכשיו זה נגמר ב"פרישתו" של ווג'. ופינוי הדרך המוחלט לשילוב הכוחות של לברון. הלייקרס. קלאץ'. והתקשורת, עם ווינדהורסט ב־ESPN ושאמס ב"דה אתלטיק". במילים אחרות, לא משנה מה עושה ווג': אנחנו המפסידים האמיתיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו