אחד ההבדלים הגדולים בין לברון ג'יימס הגדול למייקל ג'ורדן הגדול בשעתו (מלבד העובדה שג'ורדן היה שחקן טוב יותר) הוא שג'ורדן היה פיזיקאי - בא לעשות את הדבר שלו, ומבחינה פיזיקלית לא היה לך סיכוי. לברון הוא יותר כימאי. לפעמים נדמה שהוא לומד קצת את הסיטואציה, אבל מרגע שהוא מאתר איזושהי חולשה - הוא מכה. הוא החטיא את שלוש הזריקות הראשונות מול וושינגטון שלשום לפני שהתפוצץ והוביל את קליבלנד לניצחונה הטוב ביותר העונה - 87:113.
לברון פתח את הקריירה במיאמי ב־8:9 ב־17 המשחקים הראשונים, וכולם יודעים איך זה נגמר. לתחושתי, גם בקליבלנד הוא יגיע בקרוב לרצף של 13-12 ניצחונות ב־15 משחקים מסיבה מאוד טריוויאלית - היא משחקת באזור המזרחי, החלש כפי שלא היה מעולם.
השאלה הכימית הגדולה ביותר היא קיירי אירווינג. כמעט אחרי כל ניצחון נראה שדיוויד בלאט משבח את אירווינג ("הוא לא מאבד את הכדור"). זה כמובן חשוב, אבל לתחושתי אירווינג, למרות שהוא קולע יותר מ־20 נקודות למשחק, נשפט כרגע בכמה שהוא לא מקלקל. בשישה משבעת הניצחונות של קליבלנד הוא איבד כדור אחד או פחות, ובסך הכל החדשות הן טובות - 1.4 איבודים למשחק לרכז זה מעט מאוד.
אירווינג, לאב וג'יימס. יש כימיה, אבל עדיין לא מושלמת // צילום: אי.אף.פי
בניגוד למיאמי, שם הקים לברון את "הטריו" על פי חברות אישית, בקליבלנד הכוכבים האחרים לא היו חברים שלו. קווין לאב, למשל, הוא נכס ללברון. הוא מוריד ממנו מעמסת ריבאונד גדולה שהיתה לו במיאמי, אבל גם כי הוא גבוה שיוצא להיי פוסט ויכול לקלוע משם - הופך גם התקפה עומדת להתקפת מעבר.
אירווינג הוא סיפור קצת יותר מורכב. שחקן מסוגו של לברון לא צריך רכז ששם את הכדור על הרצפה, הוא מקבל ההחלטות הראשי בהתקפה. לסווינגמנים מסוגם של לברון, ג'ורדן ואפילו קובי בראיינט או פול פירס עדיף רכז הגנתי עם עדיפות לצלוף שלשות. אירווינג הוא לא מגן טוב ולא קלע שלשות יוצא דופן. ליוזמות אישיות של אירווינג יש מעט מאוד הצדקה בקבוצה עם לברון. מה שכן, אירווינג הוא בן 22 בסך הכל וכבר MVP של האולסטאר וגם של אליפות העולם. זה מבחן גדול ליכולתו להסתגל לתפקיד מוגבל בהרבה.
ארסנל מול דורטמונד בליגת האלופות השבוע. עניין של שיטה // צילום: אי.אף.פי
שיטה של מפעל גביע או ליגה היא, בין השאר, מידת העניין שהיא מצליחה לייצר לשלבים המכריעים של הטורניר. כרגע הבטיחו 11 מ־16 העולות לשלב הבא בליגת האלופות את מקומן בשלבי הנוקאאוט. זה חלש, חלש מאוד.
זה נובע מהרבה סיבות, בעיקר השילוב בין פערים כלכליים הולכים וגדלים לבין שיטת הדירוג שמגינה בצורה קיצונית על הקבוצות הגדולות. אולם לא פעם סתם מתקנות חסרות ערך שאיש לא זוכר מדוע הומצאו, אבל הן מביאות נזק לא קל. כך למשל בית ג' הוא דווקא מתוח: ללברקוזן תשע נקודות, למונאקו שמונה ולזניט שבע, אבל לברקוזן יוצאת לבנפיקה שאין לה על מה לשחק.
מדוע? כי למרות שהיא עם ארבע נקודות, היא איבדה את הסיכוי למקום השלישי שמעביר אותה לליגה האירופית, כי באופ"א מתעקשים על עדיפות ההכרעה ראש בראש בין הקבוצות על פני הפרש שערים. ובעוד הפרש שערים תמיד יכול להימחק תיאורטית, וגם מעודד על הדרך כדורגל התקפי, בנפיקה כבר שיחקה פעמיים מול זניט במקום השלישי ואין לה עוד סיכוי לעבור אותה. לפעמים הבעיה היא בקבוצה הגדולה שאיבדה עניין. שאלקה מתפללת שצ'לסי תעזור לה ותנצח את ספורטינג; מנצ'סטר סיטי ורומא מקוות שבאיירן לא תעלה עם הרכב לא תחרותי מול צסק"א.
כיצד היה אפשר לשפר את העניין? פשוט מאוד: אם אופ"א היתה משתמשת בתוצאות משחקי שלב הבתים כדי לדרג את הקבוצות עד לגמר, או לפחות עד לחצי הגמר, היא היתה נותנת מוטיבציה לקבוצות הבכירות להילחם עד הסוף. עכשיו מובטח להן משחק מול מסיימת שנייה בשלב שמינית הגמר, ומעבר לכך ממילא לא מובטח להן כלום.
פיל יוז מוטל על הקרקע אחרי המכה האכזרית מהכדור. טרגדיה עצומה // צילום: GettyImages
אוסטרליה אבלה על מותו של שחקן קריקט מבטיח מאוד, פיל יוז, באחת מתאונות הספורט הטרגיות ביותר: כדור מהיר שנזרק על ידי חברו לנבחרת, שון אבוט, פגע בבסיס הגולגולת שלו וגרם לדימום במוח שממנו מת כעבור יומיים.
לכדור המהיר המקפץ BOUNCER יש היסטוריה שנויה במחלוקת בקריקט. בשנות ה־70 הוכנסה הזריקה המסוכנת לשימוש תחילה על ידי אוסטרליה ואחר כך על ידי הווסט אינדיז (נבחרת האיים הקריביים) כטקטיקה להפחדת חובטים. באותה תקופה שיחקו בלי קסדות, ובאנגליה הזהירו בקיץ 1977 ש"עשרה שחקנים ימותו אם זה לא ייפסק". בסופו של דבר הוכנסו חוקים ברורים: השימוש בזריקה מותר רק כשהיריב מודע לאפשרות וחובש קסדה, ומותר גם להשתמש בה רק פעם אחת בכל אובר (סידרה של שש זריקות), בעוד בשנות ה־70 שהשתמשו בה כמעט בכל זריקה שנייה. התאונה שכה חששו ממנו בעבר, התרחשה דווקא כשהענף בטוח מאי פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
