זה התחיל על חוף הים בסן דייגו. לוח השנה הורה על סוף אוגוסט - חודש שבו הפעילות הספורטיבית של שחקני אן.בי.אי רבים מסתכמת בשיווק נעליים והקלטת אלבומים. על החול החם התרוצצו להם שמות כמו אל־פארוק אמינו, מוריס הארקלס, מייסון פלאמלי ואד דיוויס - לא ממש כאלה שגרמו למתרחצים להחסיר פעימה. המסגרת: מחנה אימון בלתי רשמי של עשרה משחקני פורטלנד, שקיצרו את החופשה השנתית ביותר מחודש. בתסריט הריאלי, הם אכן היו אמורים לחזור היום, תחילת מאי, לים - במצב נופש יותר מאשר מזיע - אבל שם שוב התעקשו לשבש את לוח הזמנים.
כשדמיאן לילארד, השריד היחיד מהחמישייה של הבלייזרס בעונה שעברה, הכריז באוקטובר האחרון שהמטרה היא להעפיל לפלייאוף, אפילו חלק מחבריו לקבוצה הרימו גבה. "בכנות, לא חשבתי שיש לנו החומר המתאים לכך", הודה לא מזמן אד דיוויס, שכמו רבים מהמצטרפים החדשים הקיץ די הפכו את פורטלנד למוסד שיקומי עבור שחקנים שלא קיבלו הזדמנות בקבוצות אחרות. רק שבפועל מי שהיה זקוק לשיקום יותר מכולם, לאחר קיץ טראומתי ופרידה שוברת לב מהכוכב למרכוס אולדרידג', היא הקבוצה עצמה. עם רק שני שחקנים משמעותיים שנותרו בקבוצה (לילארד וסי.ג'י מקולום), סגל די אפור וגיל ממוצע של 24.9 - סוכנויות ההימורים "פירגנו" עם תחזית של 26 ניצחונות בלבד ומקום בתחתית המערב.
"לא אכפת לנו מה 'הם' אומרים", הסביר לילארד לפני שהבלייזרס המשיכו אתמול לפנות בוקר להתעלל בתחזיות המוקדמות, השלימו 2:4 בסידרה מול הקליפרס והעפילו לחצי גמר המערב, "'הם' לא ציפו שנעלה לפלייאוף, אז למה שיצפו שנגיע לשם וננצח את הקליפרס? פתחנו טלוויזיה וראינו אנשים מדברים על סידרת סיבוב שני (גולדן סטייט־קליפרס, ש"ק) שלא נמצאת שם עדיין".
אם נשתמש בשפתו של לילארד, "הם" גם לא ממש ציפו שמקולם, 15.7 דקות למשחק בלבד בעונה שעברה, יזכה בפרס השחקן המשתפר של העונה; שהשניים יוגדרו על ידי צ'ארלס בארקלי כ"קו האחורי השני בטיבו בליגה"; שדווקא פלאמלי יהפוך לראשון בהיסטוריה של פורטלנד מאז אגדת ביל וולטון ב־1977 שירשום ארבעה משחקי פלייאוף רצופים של לפחות עשרה ריבאונדים; ושלפתע, הדרך של גולדן סטייט לגמר המערב תעבור דרך שחקנים כמו מוריס הארקליס, בעונה שעברה בקצה הספסל של אורלנדו. ואת האמת: מי ציפה?
אולי מאמן הבלייזרס, טרי סטוטס, ציפה. אם יש מישהו שמבין דבר או שניים בהזדמנויות שניות - ומהי פורטלנד מודל 2015/6 אם לא הזדמנויות שניות רצות על מגרש כדורסל - סטוטס הוא האיש. בעשור שעבר העביר שתי קדנציות לא מוצלחות כמאמן ראשי באטלנטה ובמילווקי, ופוטר מהן בבושת פנים. ב־2008 השתקע בדאלאס כעוזרו של ריק קרלייל וכבר די ויתר על חלום האימון. שתי קדנציות כושלות בדרך כלל גוזרות את דינם של מאמנים בליגה, אבל בפורטלנד בחרו לתת לו צ'אנס לפני ארבע שנים. העונה סטוטס הוא מי שמחלק צ'אנסים.
"כשארבעה שחקני חמישייה עוזבים בקיץ, אתה לא לחוץ כשאתה יודע שהדקות שלך הולכות להיות שם כל ערב", הסביר מקולם, שקפץ בתוך עונה מ־6.8 נקודות למשחק ל־20.8, "אתה מסוגל לקחת זריקות גם אם תחטיא, אתה מסוגל להמשיך לשחק גם אם תטעה".
לילארד ומקולום. "הקו האחורי השני בטיבו בליגה" // צילום: אי.פי
למי קראתם מזליסטים?
"איך הפכה פורטלנד לקבוצה עם הכי הרבה מזל באן.בי.אי", בישרה אחת הכותרות בימים האחרונים, שלקוחה כנראה מתוך עולם וירטואלי שבו התקיימה מציאות אלטרנטיבית ב־40 השנים האחרונות. הקבוצה אמנם נעזרה רבות בפציעותיהם של כריס פול ובלייק גריפין מהקליפרס בדרך אל הסיבוב השני, אך בראייה היסטורית מדובר בנקודת אור בודדת לאחר עשורים שבהם המועדון הרוויח ביושר את מעמדו כמקולל בליגה.
והנה תקציר האירועים: ב־1978, שנה לאחר האליפות היחידה בהיסטוריה של המועדון, חווה ה־MVP ביל וולטון סידרה של פציעות שמנעו אפשרות לשושלת; ב־1984 העדיפה הקבוצה בדראפט את סם בואי על פני מייקל ג'ורדן, רק כדי לראות אותו שובר את הרגל שלוש פעמים; ב־2000 איבדה יתרון 13 ברבע האחרון בגמר המערב מול הלייקרס, שהיה אמור לשלוח אותה לגמר הליגה; ב־2007 העדיפה הקבוצה בדראפט את גרג אודן על פני קווין דוראנט - שוב רק כדי לחזות בו נפצע ללא הפסקה; וב־2010 הצטרף ברנדון רוי לרשימת הסופרסטארים הפוטנציאליים שהפכו בפורטלנד למקרה מחקר רפואי. נעדר מן העלילה: מזל.
ואולי, מי יודע, הפציעה של קרי (יחמיץ לפחות את שני המשחקים הראשונים בסידרה) - מתסכלת ככל שהיא לחובב הכדורסל הניטרלי - היא דרך לתקן במעט את העוול ההיסטורי של פורטלנד. כבר היום, שחקני הבלייזרס יוכלו לספר לנכדים שהם הנחילו לגולדן סטייט את הפסדה הגדול ביותר בעונת 73 הניצחונות, 137:105 בפברואר עם 51 נקודות של לילארד. לא שזה מספק שם מישהו.
"אתם יודעים מה החלק הכי כיף?" שאל הרכז אתמול, "ששוב אף אחד לא נותן לנו סיכוי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
