אקרון, תיכון סנט וינסנט-סנט מארי. 45 דקות נסיעה מקליבלנד, במבנה שמזכיר מתנ"ס קהילתי ומוקף ברחובות הולנדים מנומנמים, מסתתר לו הצד השני במשוואת לברון ג'יימס. כאשר הגיע לכאן בפעם הראשונה - נער שחור ועני בן 15 הפוגש תיכון פרטי לבן קתולי ושמרני - הרגיש כאילו נחת על מאדים. "נכנסתי בדלת והרגשתי שזאת יכולה להיות בעיה", סיפר פעם, "מעולם לא פגשתי עד אז אמריקנים-לבנים ולא ידעתי כלום על התרבות שלהם". אתמול לפנות בוקר, באולם המיושן והמתקלף שאותו שיפץ הכוכב תמורת כמה מיליוני דולרים, צפו מאות תיכוניסטים, שחורים ולבנים, באליפות הראשונה אי פעם של הקבוצה מצפון אוהיו.
22 פעם הזכיר ג'יימס את המילים "אני" או "שלי" לפני ה"אנחנו" הראשון. ככה התקשורת האמריקנית אוהבת אותו – אינדיבידואל, אנוכי, הכי רחוק מצנוע שיש. כשאתה מרוח על השער של Sports Illustrated" " כתיכוניסט, התפקיד כנראה כבר מגלם את עצמו לבד. ובכל זאת, הדמעות והצרחה המשתנקת "זה עבור קליבלנד", גם אם נראו מתוסרטים היטיב – ומה בספורט האמריקני לא נראה ככה בעצם? – היו רגעים נדירים של אותנטיות בתוך ההצגה הממוסחרת לעילא הזאת.
בליגה שבה קבוצות נוטשות קהילות שלא מוכנות לממן להן אולמות חדשים, עמוסי סושי וסלבס – מגיע לו ילד, מגלומן ככל שהפך להיות; מסתלק באכזריות מהמקום בו גדל לטובת שוק גדול ונוצץ בהרבה; חוזר אליו כנגד כל ההערכות; ומעניק לו אליפות ראשונה בכל ענפי הספורט הגדולים לראשונה מזה 52 שנה. אם זהו לא "סיפור טוב", כמאמר הקלישאה העיתונאות, אז מה כן?
***
ישראל, פיד הפייסבוק. טיירון לו, 1.82 מ' ביום טוב, ניסה לפלס את הדרך הצפופה, רבת השחקנים, אנשי התקשורת והמקורבים, לעברו של לברון ג'יימס. לרגע, נראה כמעריץ הנואש לחתימה מהכוכב הגדול. השניים התחבקו במשך שניות בודדות – לא בדיוק החומר ממנו עשויות מחוות פיזיות בלתי נשכחות בסופם של משחקים היסטוריים – והמצלמה המשיכה להתמקד בשחקן. "יש בו ביטחון שקט", יסביר לאחר מכן קווין לאב את דרישות תפקיד המאמן לצד ג'יימס.
בינתיים, בלבאנט יש מי שמתנדבים ללבוש במהרה את המסכה ה"אנטי ממלכתית" ולפאר ולרומם את מחליפו של דיוויד בלאט. בכל הקשור לדרמטיות, למדנו משהו מהאמריקנים, אלה שדיווחו אתמול בפומפוזיות כי "מטוסו של ברק אובאמה נחת בשעה 22:19, שעון מזרח, בוושינגטון, כשפחות משתי דקות נותרו במשחק 7, אך הנשיא ומשפחתו נותרו במטוס כדי לצפות בסיום". מסקנות חותכות ונחרצות נזרקו כאן לחלל האוויר והשאירו מעט מאוד מקום לספק בהתחשב בסידרה שהסתיימה בתוצאה הכוללת 699:703 ובהחלט היתה יכולה להגיע לסוף אחר. ואולי, אחרי שעונה של שמונה חודשים, 106 משחקים, 5,088 דקות ו-305,208 שניות מוכרעת במהלך וחצי, מי הלא שפוי שיכול לוותר על הדרמטיות? באקרון או בקריית עקרון.
בשורה התחתונה, קליבלנד ניצחה את גולדן סטייט ב"אחד על אחד" פשוט, די צפוי ונטול כל תחכום. זה אולי לא מתחבר עם הצורך לצאת ממעמד שכזה עם "בשורה", דוגמת קידושו של הרכב ה"סמול-בול" מגמר אשתקד, אבל מתחבר עם הנתונים המספריים היבשים. הבדלי הסגנונות התהומיים גרם לכך שבכל הסידרה הכדור החליף ידיים 2,879 פעמים אצל גולדן סטייט לעומת 2,615 בלבד של קליבלנד. שתי הקבוצות אמנם רשמו מספר כמעט זהה של זריקות מהשדה בכל הסידרה (קליבלנד – 577, גולדן סטייט -578), רק שהקאבס זרקו 58 אחוז מהן תחת שמירה לעומת 52 של הווריורס.
עם ג'יימס וקיירי אירווינג בקבוצה, גם זריקות לא נוחות הופכות לנוחות. הנתון הבאמת מדהים: קליבלנד דייקה טוב יותר בזריקות תחת שמירה (45%) מאשר האלופה היוצאת בזריקות הפנויות (44%). באופן סמלי, שלשת הניצחון של הרכז (MVP ראוי לא פחות מג'יימס), שעה שיתר מיליוני הדולרים הרצים על הפרקט קורסים תחת גודל המעמד, הגיעה עם יד בפנים. כמו שהוא מעדיף, כנראה.
ולו – בשלב מסוים במהלך הגמר הוא כבר הפסיק לדבר על "קצב מהיר" או על "הנעת כדור", אלמנטים שלא באמת היו חלק משמעותי מההתקפה של הקבוצה שלו גם בסדרות הקודמות. עם לברון ג'יימס, מסתבר, יש רק דרך אחת לצאת לקרב, ועדיף לא להפריע יותר מדי. במשימת האימון הזו, החשובה מכל כנראה, לו הצליח. גם מי שהחליט להעניק לו את המפתחות.
***
אוקלנד. "לשחקן יש תקרת סף נמוכה. חסרים לו מהירות, זריזות וכוח מתפרץ. קיימת תמימות דעים שהוא לא יהיה מסוגל לשמור על אף עמדה בגלל שסמול פורוורדים יהיו מהירים ממנו ופאוור פורוורדים גבוהים וחזקים ממנו" (מתוך דוח הסקאוטינג ב-DraftExpress על דריימונד גרין, 2012).
כל סידרת גמר שנצרבת בזיכרון הקולקטיבי – וזו האחרונה תשתחל לשם בקלות – צריכה הרי רגע "מה אם" קונספירטיבי, שרק יסייע בחיזוק האתוס. הפציעה של מג'יק ג'ונסון בגמר 1989; הצעדים (שהיו או לא היו) של מייקל ג'ורדן לפני סל האליפות של סטיב קר ב-1997; וההחלטה להותיר את טים דאנקן על הספסל בהתקפה המכריעה ב-2013 הם רק חלק מהרשימה. מאתמול לפנות בוקר אפשר להוסיף גם את שליחת היד של גרין למבושיו של ג'יימס במשחק 4 האחרון.
כי אם הקריירה של גרין לימדה אותנו משהו, אז בספורט יש תמיד לצפות לבלתי צפוי. כמו בחירת דראפט מספר 35 שההיעדרות שלה ממשחק בודד יכולה לשנות (או לפחות להשפיע משמעותית) את זהות אלופת האן.בי.אי; כמו פיגור 3:1 בגמר ש-32 פעמים בהיסטוריה הסתיים בהפסד עד שהגיעה הפעם ה-33. אתמול לפנות בוקר, בזמן שסטף קרי המשיך את הסידרה הבינונית שלו, השחקן בעל "תקרת הסף הנמוכה" כמעט ולקח על גבו את גולדן סטייט לאליפות. כמעט.
***
קליבלנד. אותו מעמד, שנה שעברה. "אתה לא אוהד קאבס, אה?", שואל עובד תחזוקה במלון את כותב שורות אלה בבוקר שלאחר ההפסד 4:2, "אתה לא נראה מספיק מתוסכל". "בשנה הבאה", אני מנחם" בחוסר הצלחה. "אם היה לי דולר על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה", ענה מי שלא ראה אליפות באחד משלושת ענפי הספורט הגדולים בעיר מאז 1964.
גרין. ההרחקה שלו עשתה את ההבדל? // צילום: רויטרס
איכשהו, לקליבלנד יש את ההיסטוריה הלוזרית הקליטה בעולם. ככה זה כשרוב האירועים הספורטיביים הטראגיים בתולדות העיר מיוצגים ברך כלל באמצעות מילה אחת – "הדרייב" (NFL), "הזריקה", "ההחלטה" ועוד. מאתמול אפשר להוסיף גם את "החסימה". 1:50 לסיום, בשיוויון 89:89, ג'יימס התעופף לגבהים שרק הוא מכיר, מנע סל קריטי של אנדרה איגודלה והזכיר חלק ממעלותיו בצד השני של המגרש.
איפשהו בקליבלנד הרגע הזה סוף סוף עשה עובד אחזקה שמח במיוחד. מגיע לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו