1. מספרים שלשושלת מלכי צרפת היתה תפקיד מכריע בפריחתו של מותג היינות המבעבעים "מואט אנד שאנדון", שמספק את מרכולתו לאריסטורקטיה מאז 1743. שלוש מאות לאחר מכן, השושלת של גולדן סטייט תרמה גם היא את חלקה עם סחורה בשווי 400 אלף דולר, שהטביעו באלכוהול את חדר ההלבשה בקליבלנד - כאילו שהסוויפ עצמו לא היה אכזרי מספיק. הרבה עבר מאז פרצי השמחה הספונטניים בדיוק באותו מקום לפני שלוש שנים לאמבטיית השמפניה המהפנטת, שניצבה לה הלילה במרכז החדר וכללה שתי מהדורות מוגבלות ויוקרתיות במיוחד. גם לחגוג אליפות צריך לדעת איך - והוורירוס, בציר 2018-2014 הם אכן חתיכת מהדורה מוגבלת.
באחד מפסקי הזמן במשחקים של קליבלנד, מופיע אוהד מושתל, שלפתע פוצח בריקוד ופושט אינספור חולצות בזה אחר זה, לא יודע שהוא בעצם מגלם הלכה למעשה את הדרך שבה הוורירוס נהגו בקאבס: קילוף הדרגתי של שכבות אחת אחר השנייה; מאפשרת להם להביט בניצחון - אך לא בלוח התוצאות, במקרה של ג'י.אר סמית' - לפני שמגיעה המכה ממשבית השמחות התורן, מסטף קרי ועד ג'בייל מגי. ככה זה עם גולדן סטייט - תמיד יהיה שם איזה ג'בייל מגי.
"זאת היתה האליפות הקשה ביותר שלנו", התייחס כנראה סטיב קר, באיחור של שבועיים, לגמר האמיתי ששוחק, זה שהתרחש בכלל ביוסטון. גם אם הקבוצה שלו היתה מפסידה את המשחק הראשון, קשה היה לראות את קליבלנד סוחטת בסדרה הזו משהו נוסף מעבר לשטיחים הספוגים בחדר ההלבשה של הקבוצה האורחת. "היה לנו יותר כישרון", הסביר קר - ולא היה צריך להוסיף דבר.
אמבטיה של שמפניות בחדר ההלבשה של גולדן סטייט // צילום: שרון קינן, קליבלנד
2. פחות משעה לפני המשחק וסטף קרי מעביר דאחקות בחדר ההלבשה של גולדן סטייט, אז עדיין בתצורתו היבשה. הוא מתמתח, נע מצד לצד ולפתע עוזב בריצה, משחרר לאוויר: "אני חייב להיכנס לקצב". שבע שלשות ב-39 דקות - קצב של אחת בכל חמש דקות וחצי - הן ערובה לכך שהוא הצליח.
לראשונה בקריירה שלו, קרי נראה כמי שמשחק עבור תואר אישי. גם אם לא השיג אותו - דוראנט נבחר ל-MVP של הסדרה ברוב של 7 מול 4 - נדמה שלעולם יהיה פרצופה של גולדן סטייט. קרי הוא גולדן סטייט וגולדן סטייט היא קרי: בדרך שבה שינה את חוויית הצפייה בכדורסל; בקלילות שיכולה להתפרש כשחצנות, באותנטיות, מרכיב נדיר אצל כוכבים עמוסי גינונים; וביכולת לייצר מועדון כדורסל שמח - סימן זיהוי שבלט מקילומטרים בכל קטעי אימון פתוחים של הקבוצה במהלך הגמר, ובכל פעם שדריימונד גרין בחר קורבן תורן להתעלל בו.
"אני לא חושב שמישהו מאיתנו לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות", אמר קרי, "אנחנו פשוט מעריכים את זה שזאת העבודה שלנו". וזה מדבק.
3. הרחשים ביציעי הקוויקן לואנס ארינה הפכו ברבע הרביעי לשריקות בוז, כאילו מדברים מגרונו המתסוכל של לברון ג'יימס הממתין לישועה ומקבל במקום את לארי נאנס ג'וניור וג'ורג' היל. כל זה קרה בעידן שבו הכוכב היה רק דמות הירואית שעושה הכל על המגרש ולא דמות הירואית שעושה הכל על המגרש עם יד שנשברה כתוצאה מתסכול, כפי שחשף הלילה מיד אחרי המשחק. רק חסר היה שישחק עם כיסוי על העיניים.
נדמה שככל שג'יימס התקרב לטבעת בשל הקושי לזרוק מבחוץ - מרחק הזריקה הממוצע שלו נפל מ-3.8 מטר במשחק 1 ל-2.5 במשחקים 4-2 - כך הוא התרחק מהטבעת החשובה באמת. הרגע שבו לחץ את ידי השחקנים שעל הפרקט לפני שירד לספסל, הרגיש כמו סיבוב פרידה אבל בעיקר העמיק את אי הוודאות שמתדלקת את המותג שנקרא לברון ג'יימס.
הסיפור של לברון זקוק לכותרת גג תמידית, מתחלפת אך הכרחית, כזאת שמאפשרת להטביע את חותמו, גם כשהוא מפסיד 4:0 בסדרת גמר: "רק ילד מאקרון", שליווה את האליפויות במיאמי; "קליבלנד, זה בשבילך", שצעק לתוך המיקרופון לאחר שהעניק תואר היסטורי לעיר; ו"כל מה שצריך" - מוטו הפלייאוף הנוכחי של הקאבס, שמבליט את התלות הגדולה בג'יימס. ספק אם בקליבלנד קיימת כותרת גג אטרקטיבית מספיק עבור העונה הבאה. בערים אחרות, לעומת זאת - נגיד ביוסטון ובפילדלפיה - הקופירייטרים כבר עובדים שעות נוספות.
ג'יימס. שיחק עם יד שבורה שלושה משחקים // צילום: אי.אף.פי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
