ערב פתיחת עונת 2019 ב־NFL, שוב נדמה שמרבית הסיפורים הגדולים והחשובים סביב הליגה בשנים האחרונות עוסקים בשחקנים ש… לא משחקים. ובמה שהם עושים כשהם… לא על המגרש. ואפילו לא מדובר בעבירות משמעת או חומרים אסורים. גם לא בזעזועי המוח ה(לא מספיק)ידועים. כשאנחנו מדברים על "הסיפורים הכי גדולים והכי חשובים", מעבר לכל העניינים לעיל - שבהחלט מושכים תשומת לב למה שקורה מחוץ למגרש - יש בעיקר שלושה מקרים מייצגים.
הראשון, נוגע לפרישות מוקדמות. בשבוע שעבר עסקנו באנדרו לאק, אולי הקוורטרבק הטוב ביותר שהצטרף לליגה בעשור האחרון, שרגע לפני גיל 30 ואחרי שש עונות מלאות, ו־100 מיליון דולר בבנק, החליט שנמאס לו לשחק עם כאבי הפציעות ופרש שבועיים לפני פתיחת העונה. פרישה שמצטרפת לזו של רוב גרונקובסקי, כוכב האלופה ניו אינגלנד, שבחודש מארס האחרון - שבועות בודדים אחרי זכייה שלישית בסופרבול ועשרה ימים אחרי שחגג 30 בלבד - החליט שמספיק ודי.
פרישות סביב גיל 30 אף פעם לא היו עניין נדיר בפוטבול, אבל קשה להתכחש לתחושה שהטרנד היום חזק יותר, כולל שחקנים משפיעים יותר, ונובע מבעיות עמוקות יותר בספורט.
קאפרניק. סיפור שדרוש להציף בכל רגע // צילום: אי.אף.פי
לא שוכחים את קאפרניק
המקרה השני הוא סיפור נוסף על שחקן שלא משחק, ועל מעלליו כשהוא לא בין קווי המגרש ובמרכזו עומד כמובן קולין קאפרניק. ה־QB שהוביל את סן פרנסיסקו לסופר בול ב־2012 הוא גם מי שהתחיל לפני שלוש שנים לכרוע ברך בזמן נגינת ההמנון לפני משחקים כמחאה על אלימות משטרתית כנגד שחורים. מה שהוביל למאבק חברתי שעשה הרבה מאוד רעש, סחף לתוכו גם את דונלד טראמפ, והסתכם בכך שקאפרניק לא קיבל מאז שניית משחק או אפילו חוזה זמני, אך ניצח בתביעה כנגד הליגה על כך שהקבוצות קשרו שלא להחתימו. סיפור כל כך מזעזע, שחשוב עדיין להמשיך ולצעוק בכל הזדמנות אפשרית.
המקרה השלישי מגיע לשיאו בזמן כתיבת מלים אלו (שלישי, 22:40, שעון ישראל) - בו איזיקיאל אליוט, הרץ האחורי של דאלאס קאובויס, מתקרב לפי דיווחים רבים לסיכום על הארכת חוזה בסכום של 90 מיליון דולר ל־6 שנים, שאמורה להשאיר אותו בקבוצה עד 2026.
הסיבה שמדובר בסיפור עצום - הגדול ביותר שקשור בליגה, על מפתן פתיחת העונה - היא שאליוט הוא רץ אחורי. זו עמדה עם חוזים נמוכים ותחלופה גבוהה, בעיקר בגלל שהשחקנים שורפים את עצמם לעתים קרובות בתוך 4-3 שנות שיא, לפני שהם קורסים פיסית. והרי זיק כבר אחרי שלוש עונות גדולות וכעת עומד להיות חתום לעוד 8, בשכר הגבוה בליגה לעמדה שלו. אה כן, ויש לו עוד שנתיים בחוזה, אז למה בכלל מדברים על חוזה חדש עכשיו? בטח כשלזיק יש היסטוריה של הפרות משמעת, כולל אלימות – לרוב זה לא הולך עם הבעת אמון כזו מצד המעסיק. והוא עוד בדאלאס - המועדון האהוב/שנוא ביותר בארה"ב, שנמצא בבעלות ג'רי ג'ונס, הבעלים הכי חשוב ומפורסם בספורט האמריקני.
ומעל לכל, מדובר בסיפור כל כך גדול כי זיק לא נתן לאף אחד מהדברים האלה, ששמים אותו בעמדת נחיתות עצומה, להפריע לו כשהחליט לשבות בחודשים האחרונים ולא להצטרף לאף אחת מפעילויות ההכנה לעונה של הקבוצה, בזמן שהוא פשוט "יושב בצד" רק כדי לקבל חוזה גדול יותר. כאן ועכשיו. כי הוא החליט.
וכרגע, כשנראה שהוא גם ניצח במאבק הזה, הסיפור הזה גדול עוד יותר. כי חשוב להבין, ה־NFL שונה מאוד מהאן.בי.אי בייחוד במובן של כמה כוח פוליטי ומינוף יש לשחקנים מול הקבוצות. האן.בי.אי היא ליגה של שחקנים, ובה חזינו הקיץ בנקודת שיא של תהליך "העצמת השחקן". אבל ה־NFL היא ליגה של קבוצות, ומלבד קוורטרבקים (לרוב לבנים), מרבית השחקנים מרוויחים בה סכומים "מעליבים" לעומת ענפי ספורט מקצועניים בכירים אחרים. חתומים על חוזים דרקוניים כשרוב הכסף תלוי בביצועים וכשאפשר לחתוך אותם מהחוזה כמעט בלי השלכות כלכליות עתידיות על הקבוצה. בטח, כאמור, כשמדובר ברצים אחוריים - הגרביים (השחורות, לרוב) של הליגה, שכפי שלימדה אותנו כוורת - את אלה קונים (וזורקים) מהר.
אליוט. הסיפור החם ביותר באן.אף.אל // צילום: אי.פי
פני הליגה, כפני החברה
אז נכון, פתיחת עונת ה־NFL היא אחת מנקודות השיא בלוח השנה הספורטיבי. ואולי זה צריך להיות זמן של חגיגת הכישרונות ודיונים על תחזיות. אבל אם אתם מסוגלים להמשיך להתעניין בליגה הזו על אף חרפת זעזועי המוח, אולי כדאי לנצל את רגעי תשומת הלב המוגברת כדי להזכיר ששום דבר שקורה בה איננו מנותק מהחברה החברה בתוכה זה מתקיים – האמריקנית - שבימים אלה היא מקוטבת וגזענית ואלימה, אולי יותר משהייתה ב־150 השנים האחרונות.
וכל ניצחון שכזה, כמו של אליוט על ג'ונס, גם אם הוא מאבק בין מיליונר למיליארדר, הוא משהו שחשוב להיתפס בו, ולסחוט ממנו את כל המשמעות האפשרית לגבי העצמה של אוכלוסיות מוחלשות. בזהות המנצחות והמפסידות על המגרש אפשר לדבר אחר כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
