לאחר כחמש שנים של עבודה קשה, שבמהלכן הוכתר לאלוף העולם ופעמיים לאלוף אירופה, שגיא מוקי (29) הגיע למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 כאחד המועמדים לזכות במדליית הזהב. בסופו של דבר, מוקי, שמתחרה בקטגוריית משקל של עד 81 ק"ג, הודח כבר בשמינית הגמר ביפן, אבל כמה ימים לאחר מכן הוא ידע לאסוף את עצמו, ועם חבריו לנבחרת הג'ודו עלה על הפודיום וחגג זכייה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית.
החל מהיום (11:00), שנתיים וחצי לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בפריז 2024, מוקי יוצא לדרך בקמפיין חדש, שבו ינסה להפוך לספורטאי הישראלי הראשון שמגיע הכי רחוק בכל שלוש התחרויות החשובות. רגע לפני שיעלה למזרן בתחרות גרנד סלאם ת"א, שנערכת בישראל בפעם השנייה בהיסטוריה, העניק מוקי ראיון מיוחד ל"ישראל היום".
"כל עוד אני יכול לעשות ג'ודו - אעשה", מצהיר מוקי בפתח דבריו. "זה המקום שאני אוהב, המקום הטבעי שלי. אני נהנה כל כך, וגם כשלפעמים קשה באימונים, אני נהנה מהדרך הזאת. אמשיך בה כל עוד הגוף יאפשר לי".
מה הוביל להחלטה להמשיך?
"תמיד ידעתי שאני רוצה להמשיך לפריז. זה היה נראה לי טיפה רחוק, והשתדלתי לחשוב רק על טוקיו. אחרי מדליית הארד בתחרות הקבוצתית, יש לי האנרגיה לעשות את הדברים הגדולים שאני רוצה לעשות, אם זה להיות אלוף עולם בפעם השנייה, אם להיות שוב אלוף אירופה ואם זה להיות אלוף אולימפי - משהו שאני רוצה מאוד".
היה לזה חלק בהחלטה?
"יכול להיות שזה קשור. אני באופיי תחרותי ורוצה לעמוד בראש הפודיום, ובטוח שגם אם הייתי חוזר מטוקיו עם שתי מדליות ארד - זה לא היה מספק אותי. אני רוצה להגיע הכי רחוק, כמו שעשיתי בתחרויות הגדולות בעבר. בסופו של דבר חזרתי עם מדליית ארד אחרי שבוע לא פשוט, שבו התגברתי על הפסד והייתי צריך לשים הכל בצד ולהגיע רעב. כשהתחריתי מול ספורטאי רוסי בקטגוריה מעליי (90 ק"ג; א"א), היה לי הרבה רצון לנצח, וזה מה שהבאתי ביום הגדול הזה".
מה זה מבחינתך לזכות במדליה הקבוצתית בטוקיו?
"זאת מדליה שסימלה נחישות ולחימה. בשבוע הזה כולנו קמנו מהפסדים והגענו כדי לתת את כל כולנו. עברו הרבה דברים בראש. בדרך כלל יש לנו שבוע בין תחרות לתחרות, ושם לא היה לנו זמן לעכל, אבל הרצון החזק כל כך והעובדה שידעתי שעדיין לא סיימתי את המשימה שלי - גרמו לזה לקרות".
איך התמודדת עם הביקורת על הכישלון בתחרות האישית?
"לא קראתי ולא ראיתי כלום. לא התייחסתי, זה לא עניין אותי וממש עבר לידי. מה שעניין אותי זה להתמקד במה שאני אמור לעשות. אחרי שהשגנו את המדליה וחזרתי לנתניה - כולם חיבקו ונישקו. הלוואי שהתרבות התקשורתית הזאת תדע להכיל את שני הכיוונים".
לקורונה היה חלק בזה?
"למדתי להתנהל בתוך הסיטואציה של הקורונה. עם קורונה או בלעדיה - החלטתי להמשיך".
אתה לא הולך ונהיה צעיר יותר.
"אני מרגיש טוב. חזרנו להתאמן חודשיים אחרי טוקיו, ואני מרגיש שזה מתפתח עכשיו באופן שאני רוצה. אני רוצה לחזור לאותן תחושות ועוצמות שהיו לי ב־2019, אני יודע שאני יכול לחזור לשם. הכל עניין של סבלנות ועבודה נכונה, ושל לדעת להרכיב את הפאזל כדי שהכל יתחבר.
"כספורטאי בוגר אני רואה דברים אחרת. יש לי הרבה יותר ניסיון, אני יודע לנהל את עצמי נכון ולנטרל את הדברים החשובים פחות. חצי שנה לפני טוקיו הציעו לי כל מיני תוכניות ריאליטי, קמפיינים והרצאות. שמתי הכל בצד, רציתי להקדיש את כל כולי לטוקיו. לדעת שאני נוחת בארץ אחרי המשחקים האולימפיים כשאני שלם עם עצמי, ולא להתאכזב שיכולתי לעשות יותר, זה היה אוכל אותי ונשאר איתי הרבה זמן".
איך מתמודדים עם פציעות?
"אני מתאמן היטב. עכשיו במחנה האימונים בגאורגיה רצתי 20 ק"מ בהרים והייתי בין הראשונים, כולל המקומיים. יש לי הרבה רצון, ואני לא מתפשר. גיל זה רק מספר. כל עוד הגוף נותן ומאפשר - אמשיך".
בוא נדבר על גרנד סלאם ת"א.
"תמיד כיף לחזור ולהתחרות מול הקהל הביתי. באליפות אירופה, חצי שנה אחרי הפציעה, הניעה אותי המחשבה שאני עומד בראש הפודיום בתל אביב ושר את ההמנון. זה עזר לי לקום בכל בוקר לטיפולים. מה שניצח שם זה הרצון הגדול להוכיח לעצמי. הקהל נתן כוח, אין על הקהל שלנו, כל מי שבא לפה אומר שזה משהו מיוחד. אני שמח שיש תחרויות ג'ודו בינלאומיות בישראל, זה חלק מהתרבות שלנו".
"דרך החברות עם סעיד מולאי נצליח לשנות עולמות"
מאז אותה אליפות עולם ביפן, שבה כאמור זכה בזהב, שמו של מוקי נקשר בזה של הג'ודוקא האיראני סעיד מולאי, שהוכרח להפסיד כדי להימנע מקרב מול הישראלי. מאז הוברח מולאי ממדינתו ועבר לייצג את מונגוליה. בשנה שעברה הוא גם הגיע לישראל והיה אורח כבוד של איגוד הג'ודו. השניים שומרים על קשר של חברות ומברכים זה את זה, ובקרוב סיפורם גם יהפוך לסדרה ולסרט.
איך הרגשת כשסעיד מולאי עלה על הפודיום בטוקיו?
"שמחתי מאוד בשבילו. הוא הקריב הרבה, ומבחינתי, כששנינו חוזרים עם מדליה אולימפית - זה ניצחון של הספורט על הפוליטיקה. ההבנה הזאת ששנינו יכולים להיות חברים צריכה לחלחל לאנשים בארץ ובעולם. אני מקווה שמהחברות הזאת ייצאו דברים מדהימים. יש כל מיני פרויקטים, כמו הסרט שבדרך. באמצעות החברות נצליח לשנות עולמות, נצליח לחבר בין אנשים ותרבויות".
אתה פעיל ברשתות החברתיות.
"אני נהנה מאוד לשתף את העוקבים ביום־יום ובהתנהלות שלי. אני משמש להם דוגמה, משתף אותם במסע שלי, וזה עושה לי טוב. אלה חלק מהדברים שמניעים אותי, כמו הפרויקט שעשיתי איתך במהלך הקורונה, לגיוס חצי מיליון שקלים לטובת מכונות הנשמה. זה דבר מדהים, לעשות טוב לכל מי שצריך".
אתה עומד בציפיות שלך מעצמך?
"אני לא מוותר לעצמי אפילו לרגע אחד. כשהייתי ילד שאלו אותי 'מה אתה רוצה להיות, אלוף אולימפי או אלוף עולם?' - עניתי שאת שניהם. מבחינתי לא היתה התפשרות על שום דבר. אני חושב שעשיתי דברים מדהימים בספורט הישראלי - ועוד אעשה. אני יודע שיש לי עוד כוח".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה מדי פעם. מאז ריו 2016 הפכתי רגיש יותר, לאו דווקא בגלל הפסדים. המסע שעברתי גרם לי להבין מה אני שווה, המסע הזה הפך אותי למי שאני היום. העובדה שלא ויתרתי אחרי פריצות הדיסק, להניף ככה אנשים ששוקלים 90-80 ק"ג, מי היה מאמין? זה היה מסע מתיש, עם המון בכי ותסכול. חזרתי משם אדם שונה וספורטאי הרבה יותר טוב".
יש חיים אחרי הג'ודו?
"יש המון דברים ברקע. אני נהנה מההרצאות בארץ ובחו"ל, לארגונים, לחברות, לילדים. היתה לי הרצאה לבכירים, ואחריה הם עמדו דקות ארוכות כדי להודות לי. כיף לדעת שאני עושה משהו טוב ולקבל את הפידבקים האלה. אני חושב אולי לפתוח מועדון ג'ודו קטן, אבל זה עוד מוקדם".
מה חסר לך בחיים?
"זו שאלה שאני חושב פעמיים אם לענות עליה, כי אני בחור שיחסית אוהב את הפרטיות שלו, אבל הייתי רוצה להקים משפחה".
יש לך מסר לג'ודוקא מתחיל?
"שיאהב את מה שהוא עושה. כל עוד הוא מתעורר בבוקר עם חיוך, אז לא נשאר הרבה. רק לא לשכוח לחלום - ובגדול. יש הרבה ספורטאים שפונים אלי, ואני אומר להם שיאמינו שזה אפשרי, שלא יפחדו ללכת הכי רחוק שאפשר".
איך יסתיים המסע על המזרנים?
"הזמן פשוט טס, והפנים שלי לכיוון פריז 2024. מצידי שלא יסתיים המסע, ואולי תכתוב עלי כשאעשה ג'ודו גם בגיל 40. אני עדיין לא מתכנן את הפרישה שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו