"כל דחייה עבורנו היא קשה, ודאי של המשחקים האולימפיים שאליהם התכוננו בארבע השנים האחרונות. הגיל שלנו לא עוצר. להיות בלחץ כל כך הרבה זמן כדי להשיג את הקריטריון ואז לשמוע שדוחים את אירוע השיא זה ממש לא פשוט. היו לי תוכניות אישיות אחרי המשחקים, גם ברמה הפרטית עם אשתי, אבל אין טעם להיות בלחץ או לבכות עכשיו. אי אפשר לעשות עם זה משהו, הדברים לא תלויים בי".
רץ המרתון גירמה אמרה (32) ייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בטוקיו בשנה הבאה, אבל עד שזה יקרה, יש לו - כמו לכל אתלטי העל - זמן רב להמשיך בהכנות.
נפגשנו במכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט, שבדיוק החל לנער מעצמו את שכבת האבק הדקה שהצטברה בו בזמן שהאתלטים נשלחו לבתיהם בעקבות נגיף הקורונה. רגע לפני יום העצמאות הם חזרו לפעילות, ונראה שכעת אפשר להתחיל לסכם את התקופה המאתגרת שעברו.
"היו ימים שלא התאמנתי בכלל. חזרנו ממרתון בוולנסיה ומייד נכנסנו להסגר, ככה שזה הסתדר עם הרצון שלנו לנוח כדי לאושש את הגוף", מספר אמרה בראיון ל"ישראל היום", "התחלנו להתאמן במתכונת מצומצמת. אם בעבר הגענו ל־200 ק"מ בשבוע, עכשיו אנחנו עומדים על 100 ק"מ בשבוע. אין לנו תחרות יעד, אז צריך לשמור על הכושר. כולנו עובדים לפי הוראות המאמן. בתקופה הזאת חיזקתי יותר את הראש מאשר את הרגליים".
אמרה בפעולה. "לסביבה יש חלק ממי שאתה" // צילום: אלן שיבר
איך מתאמנים לבד?
"זה לא פשוט. בעבר היינו מתאמנים 6-5 רצים יחד, עכשיו עברנו לאימונים פרטיים".
בענף שלכם אין מגע פיזי, אז מדוע המניעה שתתאמנו כרגיל?
"זה נכון, אבל כשאתה רץ במאמץ גבוה אתה גם מתנשף ומזיע המון. זה יכול להדביק אחרים. אנחנו לא רוצים לקחת סיכונים. כאתלטים, הגוף שלנו כל הזמן במאמץ גבוה וכל דבר קטן עשוי להשפיע עליו, אז עדיף להיות ממושמעים".
והיית ממושמע?
"לקחתי את זה ברצינות רבה. אשתי סוואלם לומדת להיות אחות, אז קיבלתי הוראות ברורות גם ממנה. סבא וסבתא שלי מבוגרים ואני דואג גם להם. בדיוק כשהקורונה התחילה עברתי עם אשתי לדירה משלנו, אבל אני כמובן ממשיך לדאוג להם".
התרגלת מהר להיות בבית?
"זו חוויה אחרת. אנחנו נשואים מ־2016 ומעולם לא הייתי איתה כל כך הרבה זמן לבד. יותר מזה, אנחנו חברים מ־2009, ואף פעם לא יצא שאכלנו יחד שלוש ארוחות ביום. היא הכירה אותי מחדש ואני אותה. כשאתה כל הזמן בתחרויות ובאימונים, אין הרבה מהביחד".
"מרתון הוא עניין מנטלי"
את הכרטיס למשחקים האולימפיים בטוקיו השיג אמרה במרתון פראג, אותו סיים שמיני בזמן של 2:09.54 שעות, שהיה אז גם שיא ישראלי חדש. זה הספיק לו באופן רשמי, אבל מאז שיאו כבר נופץ במרתון סביליה, בחגיגת ריצה שבה מארו טפרי ואיימרו עלמיה סיימו יחד איתו בזמן של 2:07 שעות. השיא הרשמי, אגב, שייך לטפרי (2:07.20 שעות, 9 מאיות לפני אמרה).
אמרה עם ההדגל. "מרתון הוא עניין מנטלי" // צילום: אלן שיבר
יש טעם למרתון ללא קהל במשחקים האולימפיים?
"מה זה שווה? אני לא חושב שזו חווית ספורט. כל העניין הוא לקרב את האוהדים למיטב הספורטאים בעולם. כשזה לא קורה - עדיף לדחות את זה".
איך התכוננת לקראת המשחקים שבוטלו?
"מרתון הוא עניין מנטלי, אתה לא תלוי באף אחד וצריך רק להיות חזק. במהלך השנה עבדנו הרבה עם פסיכולוג, אפילו למדתי לעשות מדיטציה. בכל יום אני אומר לעצמי שאני מסוגל לכל וששום דבר לא יעצור אותי. אף אחד לא האמין שנגיע לשעתיים ושבע דקות, אבל זה קרה".
מה סייע לך לקפוץ מדרגה?
"הראש. בעבר חשבתי שאני לא מסוגל לנצח את הרצים הגדולים. הגבול שאתה מציב נמצא בתוך המוח שלך, אתה פשוט צריך לנצח את עצמך".
ואיפה מצאת את עצמך נופל?
"בעבר, באימונים באתיופיה, לא הייתי מעז לרוץ ליד הרצים החזקים. היום אני מבין שהם עבדו קשה כמו כולם, ובכל פעם כשאני מרגיש נחיתות אני אומר לעצמי: 'אתה יכול, הכאב הוא זמני'. פעם הייתי אומר לעצמי: 'הם חזקים, אני לא ברמה שלהם'".
ואם היית נולד באירופה?
"לסביבה יש חלק ממי שאתה. היום אני רואה באילו תנאים מתאמנים האתלטים באתיופיה: הנעליים, הביגוד, הציוד והמזון שלהם - הכל ברמה נמוכה משלנו, וזה לא אכפת להם בכלל. יצאתי מהראש הישראלי שמחפש כל הזמן תירוצים. נולדתי שם, הגעתי לכאן בגיל 18 והייתי צריך לשנות את כיוון המחשבה בחזרה לראש האתיופי".
מה הכוונה?
"כשאתה רואה ספורטאי־על שאין להם מה לאכול, אתה מבין את המקום שלך ולומד להבין את זה. תראה אותם בתחרויות, לא אכפת להם מי רץ לידם, הם ינסו להשיג אותו. זו הגישה הנכונה".
אמרה מבלה במרתון חיפה. "קודם תנו לנו לחזור לפעילות מלאה" // צילום: הרצי שפירא
יש לך דוגמא לכישלון שלמדת ממנו?
"ב־2018 הגעתי לאליפות אירופה בגרמניה והתרסקתי. סיימתי אחרון. בכיתי, אבל אמרתי לעצמי: 'טוב, קיבלת כאפה וזה דבר חיובי, עכשיו צריך להתכונן למשימה הבאה'. הגעתי למרתון ולנסיה ואמרתי למאמן זוהר זימרו שאני יורד משעתיים ו־13 דקות. התאמנתי חזק ושברתי שם את השיא הישראלי. ידעתי שאין דבר כזה 'לא יכול', ושאם אכשל - אדע להתמודד עם זה".
ואם לא היית מסיים אחרון בגרמניה?
"אולי הייתי מפספס את הכאפה ולא לומד עד הסוף. עד לרגע ההוא עליתי עם קצת פחד מול האחרים, אבל מאותו רגע - זה נגמר. אם אתה מנצח את עצמך, בטח תוכל לנצח את היריב שלך.
"בכל יום אני כותב איזו תוצאה אני רוצה להשיג, מה המטרות שלי ותמיד מעז לכוון למעלה. אני גם אומר את זה לעצמי תוך כדי המדיטציה. אני נזכר בכאפות שקיבלתי ומדמיין לעצמי את התוצאה הרצויה. אם המוח חזק, תאמין לי שזה עובד".
מה תעשה בשנה הקרובה עד טוקיו 2021?
"קודם כל תן לנו לחזור לפעילות מלאה, לראות את כל החברים שלי. עד אז נהיה חייבים למצוא מטרה לרוץ בשבילה".
מה דעתך על לונה צ'מטאי-סלפטר?
"אתלטית מדהימה, אין אצלה פחד. כשרק התחילה לרוץ אצלנו - ואני מכיר אותה מהרגע הראשון - היא תמיד אמרה 'למה לא? אני גם יכולה'. יש אצלה רק דרך אחת – קדימה".
מתחבאים בארץ עוד רצים מדהימים שלא גילו אותם?
"אני חושב שכן, אבל חייבים תשתית ראויה שתחפש אותם בבתי הספר ולא לבנות על המזל שמאמן יגלה אחת כמו לונה במקרה בפארק. גם השירות הצבאי קוטע לא מעט קריירות. אם לא השגת תוצאות טובות לפני הצבא, הסיכויים שלך לפרוץ קטנים מאוד. באתיופיה כל רץ מוכשר מקבל מיד עבודה ומייצג את מקום העבודה שלו ואת המדינה וכשהוא יפרוש, יש לו מקצוע, עבודה ופנסיה מסודרת".
היום אתה מתפרנס רק מהריצה?
"כן, אבל אני חושב המון על היום שאחרי. אני יודע מה קורה כאן לרצים שהקדישו ימים ולילות לענף. אני עושה את זה למען המדינה, כן, אבל יודע שחובתי לדאוג לעתיד כשאפרוש. למדתי בוינגייט וישנתי ארבע שעות בלילה. משמונה בבוקר עד שמונה בערב למדתי – חינוך גופני וגם תרגום של החומר. יש הרבה אתלטים אבל הם בבעיה כי עד שלא יגיעו לרמה גבוהה אף אחד לא יסתכל עליהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו