אלכס שטילוב סיים היום (חמישי) באופן רשמי את קריירת ההתעמלות האדירה שלו. אני לא זוכר ספורטאי, שהוא לא כדורגלן או כדורסלן, שזכה כאן למסיבת פרידה אוהבת ומחבקת כפי שזכה לה שטילוב.
האמת? ממש מגיע לו. אם מביאים בחשבון שב־15 שנות חייו הראשונות שטילוב חי והתחנך במדינה אחרת, וב־19 השנים האחרונות הגיע לישראל - שממה מדברית בכל מה שקשור לאחד משלושת הענפים הכי יוקרתיים באולימפיאדה - שטילוב המציא פה את הגלגל.
אחרי שנים של בדידות באולמות רפאים רק עם מאמנו סרגיי וייסבורג, שטילוב בנה את הענף כמעט מאפס וכבש את הפסגה. מדליות באליפויות עולם, אלוף אירופה, ארבע אולימפיאדות וגמרים אולימפיים. שטילוב היה תמיד יוצא דופן: בגובהו, ביופיו ובאופיו. אני זוכר אותו בתחילת הקריירה מגיע במחצית משחק של מכבי חיפה בקריית אליעזר, ומול קהל משתאה מבצע תרגילים אקרובטיים על מזרנים שנפרסו על הדשא.
יענקל'ה שחר, בנו ובכירי האנשים סביבו, שתומכים בשטילוב זה 11 שנים, באו לברך ולעשות כבוד לאלכס, שאם היו לנו מאה כמוהו בכדורגל - היינו כל שנתיים או ארבע בטורניר בינלאומי גדול עם הנבחרת.
עירו הרצליה העניקה לו את מפתח העיר, איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי ידאגו שהוא יבנה את המתעמלים הבאים. כי בלי שטילוב, אין מצב שהיה צומח פה ארטיום דולגופיאט.
שטילוב הצליח וימשיך להצליח, כי בסוף - בכל פעם שהוא קבע לעצמו יעד, הוא הלך עוד קצת מעבר. מזל שיש לנו את אלכס.
