סימון ביילס תסיים את המשחקים האולימפיים בטוקיו ללא מדליה ספורטיבית, אבל יש שמגדירים את הצעד שעשתה כאחד החשובים ביותר שנעשו בתולדות המשחקים, בטח בהבאתו של אחד הנושאים שנחשבו ע"י מרבית הספורטאים כחסויים ביותר בחייו. סביר להניח שאם ביילס הייתה מודיעה שמתיחה בשריר הירך האחורי תמנע ממנה את המשך השתתפותה במשחקים, אנשים היו מאוכזבים, אולם ודאי היו מבינים שמדובר בעוד פציעה שמהווה סוג של תופעת לוואי אצל כל ספורטאי. העובדה שהיא חשפה בפני כולם שהפציעה שלה היא בנפשה, הותירה אנשים פעורי פה, שלא לומר המומים וביקורתיים.
בסרט הדוקומנטרי "משקל הזהב", הטיב מייקל פלפס, הספורטאי מהמעוטר ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים לתאר את התחושות שעברו עליו ביום שאחרי: "בסיום המשחקים הדלתות נסגרות עליך. אתה נכנס לדיכאון פוסט אולימפי. נוצר ריק ענק. ראיתי בעצמי רק שחיין, לא בן אדם".
בעקבות המקרה והנושא הכל כך חשוב שהעלתה השבוע למודעות סימון ביילס, יצאנו לבדוק עם מספר ספורטאים אולימפיים ועם פסיכולוגית שתחום מומחיותה בטיפול בספורטאים, מה הוא באמת המשקל של הנפש בחייו של ספורטאי וכיצד היא משפיעה על הישגיו וכישלונותיו.
אנדי רם – טניסאי שייצג את ישראל, יחד עם בן זוגו יוני ארליך בטורניר הזוגות האולימפי במשחקים האולימפיים אתונה 2004, בייג'ין 2008 ולונדון 2012
מתחילת דרכו, כל ספורטאי מתמודד עם קשיים, פיזיים ומנטליים. בחלוף הזמן, ההישגים גוררים אתם גם ציפיות גבוהות, ואלו מעצימות לעיתים את הנפילות. מאוד מאוד קשה להגיע לטופ העולמי, הרבה יותר קשה להישאר בו. הלחץ על הספורטאי הולך וגובר, ולעיתים נראה שהוא בלתי נסבל. בנוסף ללחץ הנלווה לתחרות, הספורטאי נאלץ להתמודד עם לחץ תקשורתי, נותני חסויות, וכיום, עם המון מדיה חברתית. לכולם יש תמיד דעה, כולם מאמנים, כולם פרשנים וכולם דואגים להשמיע אותה. כמה שלא תנסה להימנע מלראות את זה, זה כמעט בלתי אפשרית.
ספורטאים, מתחילים ככוכבים, יכולים לקרוס. הטניסאית היפנית נאומי אוסקה, זו שהדליקה את הלפיד האולימפי בטקס הפתיחה של המשחקים בטוקיו, קרסה לפני הסיבוב השני בטורניר הרולאן גארוס בצרפת ופרשה. היא בחרה שלא להתראיין אחרי המשחק כדי לא להתמודד עם הלחץ שתפעיל עליה התקשורת.
ספורטאים עובדים קשים במהלך כל הקריירה שלהם, מאז שהתחילו כילדים ועד לרגעי השיא שלהם. ההקרבה שלהם הייתה ועודנה בלתי נתפסת ודורשת חוסן וכישורים מנטליים לא פחות מכישרון מולד ויכולת פיזית וספורטיבית. בלעדי החוסן המנטלי הם לעולם לא יוכלו להגיע לצמרת העולמית, ובטח לא להישאר בה.
מי שאינו עוסק בתחום הספורט יתקשה להבין או לראות את הפציעות המנטליות. הן לא נראות לעין, אך הן קשות באותה מידה כמו פציעות פיזיות. כמי שהיה בצמרת העולמית הגבוהה ביותר, וכמי שחווה גודל עצום של ציפיות, אני יכול להבין את מה שעובר על סימון ביילס. מי שלא היה שם מגיב אחרת – מותח ביקורת רבה. יש שמכנים את התנהגותה "ילדותית", יש שאומרים "לא ככה מתנהגים אלופים" ועוד... אני דווקא מבין את גודל הכאב שלה ומעריך מאוד את הבגרות שבהחלטתה לטפל בעצמה ולא להעמיס יותר מדי על הנפש. היא מבינה שהחוסן המנטלי שלה נפגע ושבשלב זה היא פצועה מנטלית והפציעה הזו לא מאפשרת לה להמשיך בהתמודדות.
בעיניי המעשה של ביילס הוא מעשה בוגר המעיד על הבנה עמוקה של הדרוש לטובת ההצלחה הספורטיבית כולה. זה בדיוק הרגע להעניק לה תמיכה ואהבה וכל סיוע אפשרי על מנת שתבצע פיזיותרפיה לנפש, תשקם אותה ותחזק מחדש את חוסנה המנטלי. רק ככה היא תוכל להביא לידי ביטוי מחדש את הכישרון והיכולות הייחודיות שלה כדי לעמוד שוב בראש דוכן המדליות.
אנדי היה חלק מצמד מנצח יחד עם חברו ושותפו לצמד 'אנדיוני' – יוני ארליך. כשיש לצדך בן זוג שמכיר אותך היטב, זה יכול כמובן להקל על המעמסה הנפשית. אנדי נזכר שבמשחקים האולימפיים בלונדון, ב-2012, הם שיחקו בסיבוב השני של טורניר הזוגות נגד הצמד השוייצרי סטאניסלס ואוורינקה ורוג'ר פדרר – אולי הטניסאי הטוב בהיסטוריה. "לחץ מטורף. אתה הולך לשחק נגד השחקן הטוב בעולם. אתה מייצג את מדינת ישראל. חייבים לנצח ולהביא כבוד עצום למדינה", הוא משחזר. במערכה הראשונה קרה בדיוק ההיפך והצמד הישראלי נוצח 6-1. "לא תפקדנו מרוב לחץ", הוא נזכר.
"קפאנו! כמו שני ילדים שרק למדו להחזיק מחבט טניס, פשוט מביך". כשהם ירדו למנוחה בסיום המערכה, הם החליטו שמפסיקים להסתכל על היריבים. בזמן קצרצר הם בנו מחדש אסטרטגיה, מהתחלה. לשלוט בדברים שהם שולטים, לא משנה מי נמצא מולם. "עלינו למערכה השנייה מפוקסים, עבדנו על כל נקודה מחדש. לא ראינו מולנו את פדרר, אלא צמד שחקנים שצריכים לנצח אותם".
זה עבד באופן בלתי רגיל. הישראלים השוו עם 6-7 במערכה השנייה וניצחו את השלישית 3-6 כדי לנצח את המשחק במה שרם מגדיר כאחד המשחקים הגדולים בקריירה ארוכת השנים וההישגים שלהם. "חוללנו שינוי חשיבתי במהלך המשחק. הצלחנו להרגיע אחד את השני ולהוריד מעצמנו את המתח העצום שהיינו בו", מסכם אנדי דוגמה מהאופן שבו הסיוע המנטלי מנצח בספורט.
מיכל יערון – פסיכולוגית ספורט, מנכ"לית "לעוף" ומייסדת הסטארט-אפ SOMEBUDDY, אתר המבצע חיבור והתאמת מטפלים מתחומי הנפש
האולימפיאדה היא אירוע. אירוע בינלאומי בקנה מידה עצום שמקבץ סביבו את כולם מסביב לעולם; איך אנחנו אוהבים לשבת בבית, על הכורסא, במזגן, עם בירה או קפה, ולצפות. בילוי. חוויה! אבל ההנאה שלנו נובעת בזכות אלו שנמצאים בצד השני, עבורם זו משימת חייהם.
לאולימפיאדה יש הילה מיוחדת שהופכת אותה לעוצמתית ביותר מבין אירועי הספורט. הכספים, האנרגיות, ההיערכויות וההכנות של הספורטאים ושל המארגנים הופכים את האולימפיאדה לאירוע גדול בהרבה מכל אירוע ספורט אחר שיש.
ספורטאים אולימפיים הם אנשים שקורצו מחומר מיוחד. הם מוכנים לעבוד יום ביומו, שבועות, חודשים ושנים כדי להביא את עצמם לידי ביטוי אחת ל-4 שנים. ה'לידי ביטוי' הזה אורך לעיתים פחות מ-10 שניות, כל זה תחת עיניהן הבוחנות של אנשי הספורט ועיניהן המבקרות של בני האדם. זה מסביר את גודלו של האירוע כאירוע ענק, עוצמתי וקשה.
לשם השוואה, האדם "הפשוט" חווה לחצים כמו בחינות לתואר, ראיון עבודה חשוב או אפילו התרגשות של ערב החתונה – כל אלה פוגשים אותנו מול עיניהן הבוחנות של המקורבים אלינו וברוב המקרים ניתן "לחזור חזרה".
ספורטאית הפלא סימון ביילס היא בעלת שש מדליות אולימפיות והיא רק בת 24. כלומר, הזכיות שלה היו כשהיתה בת 19 בלבד. אפילו ההחלטה לפרוש מעידה על הגדולה שלה, על הכוחות הנדירים, על האחריות, על היותה בספורט אישי ובכל זאת כל כך קבוצתית.
האם מצבה המנטאלי פגע בביצועים שלה או הפוך (היא כבר לא בשיאה)? אני לא יודעת להגיד. אבל היא שוב הוכיחה את הגדולה שלה בלקיחת אחריות, ולא לביים פציעה או לספר סיפור של מחלה.
לא קמים בוקר אחד ונעשים ספורטאים אולימפיים, אלא מתהווים אחרי עשרות אלפי שעות עבודה. לכולנו ברור שהפרמטרים הפיזיים, הטכניים והטקטיים נדרשים ללמידה, לשיפור ולהתייחסות מקצועית. לא ברור לחלוטין עד כמה יש צורך בליווי פסיכולוגי ארוך ומשמעותי לאורך הדרך.
ככל שהמאמנים, המשפחות וגם הספורטאים יחשפו להבנה של חשיבות העולם הפסיכולוגי ותהליך ההתפתחות של הספורטאי, הם יוכלו להקל על ספורטאים ולהביא אותם לרגע המכריע בצורה מיטבית.
הביטוי של הקשיים הפסיכולוגיים אצל רוב הספורטאים יראה כמו קושי להצליח בתחרות. הקושי הזה אינו מנטאלי, אלא קושי ריגשי עמוק. כמו הפחד לאכזב, השאלה הקיומית של זהות ומהות, כמה אני שווה והאם אני יכול להצליח?
לדוגמא, ליוויתי ספורטאי שהגיע אליי בשל כישלון בתחרויות בחו"ל, כשהוא מתחרה מול יריבים ברמה שלו. בתהליך הליווי הבנו שהמקור לכך הוא ברצון שלו לרצות את הסביבה שהשקיעה בו באימונים ובהכנה. לאט לאט הוא למד להזיז את המחשבה הזו ולהתמקד בספורט כדבר שנועד רק עבורו. הצורך לא לאכזב ולרצות היה מאוד חזק ולא איפשר לו להתחרות. מתחרות לתחרות הוא השתלט על הצורך לרצות את הסביבה והוא למד לחיות עם הביקורת, וכך הגיע להישגים וזכה בתחרויות. אז בפעם הבאה שאנחנו יושבים על הספה במזגן, תחשבו כמה קשה להיות ספורטאי אולימפי.
שחר צוברי – מדליית ארד במשחקים האולימפיים בייג'ין 2008
ספורטאי, בהווייתו, הנפש היא חלק בלתי נפרד משגרת האימונים. לצופה מבחוץ נראה שספורטאי מתאמן בענף בו הוא עוסק ובכך מסתכמים אימוניו. למעשה המכונה כל הזמן עובדת והגוף סוחב כל הזמן הצלחות, כישלונות, רגעים קטנים, ובסופו של דבר ההבדל בין מדליה ללא מדליה הוא קטן. ספורטאי מנסה לעבוד על הניואנסים הכי קטנים והנפש של הספורטאי היא זו שמניעה אותו. בשנים האחרונות המערכות החלו להתמקצע הרבה יותר ורואים את זה במיוחד לקראת המשחקים האולימפיים. היום אנחנו כבר יודעים על ספורטאי-על שעברו דיכאונות גדולים ולצערנו יש כאלו שלא הצליחו לחיות עם זה. בשנת הקורונה הדבר התעצם מכיוון שאנשים שעשו הכנה ל-2020 והיו צריכים להמתין שנה נוספות. במשחקים הנוכחיים הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט – אנשים שהתכוננו והגיעו לפני שנה לשיא המנטלי ונאלצו למשוך שנה נוספות, רואים עכשיו שהם למעשה לא כל כך מוכנים.
אין תרופת קסם בכל מה שקשור לנפש ולחוסן מנטלי. זה תהליך שנבנה לאורך שנים, החל מתחרויות הקדטים והנערים. רמת הלחץ ומה שעומד על כף המאזניים גדל כל הזמן, והאולימפיאדה היא שיא השיאים. לא משנה כמה תנסה להכין ספורטאי לאולימפיאדה באמצעות תחרויות אחרות, גדולות ככל שיהיו, זה אף פעם לא יכול להכין אותך לאולימפיאדה. יש הכנה מיוחדת לאליפות עולם ויש הכנה מיוחדת לאולימפיאדה, אם כי אי אפשר להמציא את עצמך מחדש.
דווקא לבייג'ין הגעתי כאנדרדוג ולכן לא הרגשתי לחץ חיצוני, אלא דווקא לחץ פנימי, הציפיה שלי מעצמי להצליח. הקשב הפנימי הזה הוא שמניע את הספורטאי, כל השאר זה רעשי רקע בלבד. ככל שהספורטאי מוקף המעטפת מקצועית גדולה יותר (אנשי מקצוע שדואגים לכל צרכיו של הספורטאי), לפעמים זה מייצר את הלחץ והספורטאי לפעמים מרגיש שאין לו לאן לברוח. בבייג'ין, הן בזכות העובדה שנבחרת השייט ממוקמת בנפרד והן בזכות העובדה שלא היו ממני ציפיות גדולות, אפשרו לי לבוא לידי ביטוי טוב יותר.
אני סבור שלסימון ביילס יש מעטפת משומנת מאוד, אבל בסופו של דבר הקול הפנימי שלה הוא שמניע אותה. היכולת לדעת להתנתק מרעשי הרקע מבדילות את הספורטאים הטובים מהאחרים. ככל שרף הציפיות והלחץ עולים, כך המערכת עוטפת אותך יותר ולפעמים יותר קשה לספורטאי להקשיב לעצמו.
לאיזה מקום אתה יכולת ל'ברוח'?
עבורי המשפחה שלי הייתה העוגן שיכולתי תמיד לברוח אליו. המשפחה כמובן רצו בהצלחתי, אבל תמיד היה להם חשוב שאהיה מאושר לאורך הדרך. ברור שאנשי המקצוע במערכות הגדולות מעוניינות שלספורטאי יהיה טוב, אבל האינטרס הראשון שלהם, וזה כמעט ברור, זו ההצלחה, ההישג, המדליה של הספורטאי ולא האושר שלו. לעיתים זה יכול להיות מסונכרן היטב ולפעמים זה יכול להתנגש בשאיפה של הספורטאי לאושר, אבל ידעתי תמיד שיש לי את המקום שאני יכול לברוח אליו – להורים. ידעתי שזה מקום ניטרלי שבו אקבל חוות דעת אובייקטיבית טהורה וזה מה שעזר לי לקבל החלטות טובות יותר, להתקדם ולהפיג את המתח בתקופות של עומס מנטלי ובתחרויות.
נטע ריבקין – ייצגה את ישראל בהתעמלות אמנותית במשחקי בייג'ין 2008, לונדון 2012 וריו 2016
החוסן המנטלי הוא שריר לכל דבר, אולי אפילו החשוב ביותר אותו ספורטאי צריך לפתח כדי להצליח לעמוד במצבי הלחץ ולא לאפשר ללחץ לפגוע בביצועיו. בדיוק כמו שהספורטאים מגיעים יום יום לאולמות ואצטדיוני האימונים ועובדים על הביצועים הפיזיים, כך גם צריך לתת משקל ומקום לפן המנטלי, כי הוא זה שיקבע בסוף כמה רחוק הספורטאי יצליח להגיע.
כיום אני מלווה ספורטאים כמאמנת מנטלית ומרצה לפיתוח חוסן מנטלי. הסיבה העיקרית שדחפה אותי לעסוק בזה היא שבתקופה בה הייתי נערה, אני זוכרת שממש חיפשתי לעצמי את הנטע הזאת שתוכל ללוות אותי במישור המנטלי, מישהי שמולה אפשר להיות פגיעה, להוריד את המסכה של הספורטאית החזקה והבלתי מנוצחת, ולפרוק את כל מה שיושב על הלב.
שני הדברים החשובים ביותר בתהליך של ליווי מנטלי של ספורטאי הוא להקנות לספורטאי את הכלים הנדרשים כדי שיוכל להתמודד בצורה המיטיבה ביותר עם מצבי קיצון ולצמצם את הפער בין המקום שבו הוא נמצא היום והמקום אליו הוא מכוון להגיע, והדבר השני והלא פחות חשוב, זה שבדרך אל הפודיום האולימפי ומדליות הזהב, הנפש של הספורטאים תישאר יציבה, בריאה וחזקה גם אחרי סיום הקריירה בין אם הצליחו להגשים את חלומם ובין אם לאו.
מניסיון אישי ככל שהצלחתי יותר והפכתי למתעמלת טובה יותר ועטורת הישגים, כך הלחץ הפך גדול יותר והתמודדות המנטלית קשה יותר. זאת אומרת שמצד אחד בשנות השיא שלי הניסיון היה גדול יותר וכך גם היכולות הפיזיות היו הרבה יותר גבוהות מאשר בתחילת הדרך. מצד שני הלחץ והציפייה מהסביבה היו בהתאם. מבחינת ההנאה והחוויה באולימפיאדה הראשונה שלי, בבייג’ין ב-2008, בה הייתי צעירת הספורטאיות במשלחת הישראלית, הצלחתי ליהנות מהתחרות הרבה יותר מאשר באולימפיאדה בלונדון, ארבע שנים מאוחר יותר, לשם הגעתי כבר כמדליסטית באליפויות עולם ואירופה, וכאחת המתעמלות הטובות בעולם. בלונדון הלחץ עליי היה עצום. ממש הרגשתי אותו על הכתפיים, בדומה למה שביילס תיארה בחשבון האינסטגרם שלה לפני מספר ימים.
הלחץ הזה גרם לי לבצע טעות חמורה מאוד בתרגיל הכדור (הכדור התגלגל מחוץ למשטח והוריד אותי למיקום מאוד נמוך). בסוף הצלחתי לצאת מהמשברון הזה ולחזור לעניינים ולסיים את התחרות האולימפית עם מקום שביעי בגמר.
העולם מתקשה להבין את מה שקרה לביילס השבוע, כי זה לא נראה לעין, אך פציעה מנטלית היא פציעה לכל דבר, ולעיתים אף חמורה יותר מפציעה פיזית. האומץ של ביילס לשתף בכנות ולהראות שהיא רק בת אנוש ולא יצור מושלם הופך אותה לספורטאית ענקית לא פחות מכל המדליות שקטפה במשך הקריירה.
בסופו של דבר, מאחורי כל ספורטאי גדול וחזק עומד אדם שצריך להתמודד עם אתגרים קיצוניים, וכדי לצלוח אותם הוא חייב את המעטפת המנטלית המדויקת עבורו. אולי בזכות הקול האמיץ של הכוכבת הגדולה בעולם נצליח להביא להעלאת המודעות בחשיבות של הליווי מנטלי בהצלחה של ספורטאים לעמוד שם ברגעי לחץ, ברגעים המכריעים, ולהישאר עם נפש בריאה גם יום אחרי הירידה מהאולימפוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו