חבריי בארץ, זהו יום סופר מיוחד. לא רק באופן אישי - המדליה הזו היא מדליה קבוצתית, היסטורית, ראשונה לישראל. זה באמת מטורף.
התחושות הן אדירות, במיוחד אחרי שבוע מאוד־מאוד מאכזב ברמה האישית של כל אחד מאיתנו, הספורטאים. אף אחד מאיתנו באופן אישי לא הצליח להגיע לתצוגת שיא או למצות את הפוטנציאל. אני באופן אישי סיימתי שביעי בדירוג, ופשוט רציתי לקבור את עצמי. הייתי מרוסק. המשפחה שלי והחברים, כל האנשים שאוהבים אותי ומחזקים אותי בדרך כלל, אמרו לי: "אתה שביעי רק באולימפיאדה, תרים את הראש, תחייך".
פשוט באופן אישי לא הצלחתי להסתכל על זה כאיזשהו הישג או כאיזושהי פסגה - כי שאפתי ליותר, ולכן אני מאוד מאוד שמח שהצלחתי להביא את היכולת שלי לידי ביטוי. עם רצף ניצחונות של מאה אחוז בכל קרב, באיפון, אני מאוד־מאוד שמח שהצלחנו לעשות את זה - ביחד. מדליה היסטורית לישראל.
פיטר פלצ'יק בטוקיו: עשינו היסטוריה
אני חושב שיש משהו ב"ביחד" הזה, איזשהו קסם. כשאתה נלחם באופן אישי לבד, אתה נלחם בשביל המטרות שלך, החלומות שלך, ובשביל כל השאיפות שלך עצמך. כשאתה נלחם ביחד כקבוצה - בכל עצירה בקרב אתה מסתכל רגע על המאמן ואתה רואה את כל הקבוצה שלך מסתכלת עליך בעיניים, מעודדת אותך מכל הלב ואתה נותן עוד טיפה.
ככה הרגשתי - שאני לא נלחם רק עבור עצמי, אלא בשביל הקבוצה שלי והדגל שלי, שאני לא יכול או מסוגל להוריד אותו. אני יכול אפילו לישון איתו. בשביל כל המדינה שלי, בשביל המשפחה שלי שאוהבת אותי, החברים, נותני החסות - בשבילכם, קוראי "ישראל היום". נותני החסות שלי הם אנשים מדהימים, המשפחה שלי, הם שותפים מלאים להצלחה ולדרך הזו. זה של כולנו ביחד וזה הכי כיף. אני מקדיש את המדליה הזו לכולם - זה שלנו ביחד, של כל מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו