"מה עבר עלי בטור דה פראנס עד כה? אני לא בטוח שזה ניתן להסבר במלים, אבל אולי אזמין אתכם לשחזור השעה הראשונה של השלה התשיעי. הכל כל כך טרי אצלי ברגליים. בעיקר בראש.
המטרה שלי היתה ברורה. לעשות הכל להיכנס לבריחה יחד עם מייק וודס ודן מרטין. קל להגיד וכמעט בלתי אפשרי לבצע. רק יום קודם ניסיתי ומהר מאד הבנתי שאני לא במשחק בכלל והתבאסתי קשות.
יום חדש, הזדמנות חדשה. אנחנו מזנקים – לעשרים קילומטרים שטוחים לפני עליה של 7 ק"מ. בכל מרוץ אחר קורה התסריט הרגיל. כמה ניסיונות בריחה. אחת הולכת. הפלוטון נרגע.
אבל פה זה הטור. ופה "הפיצוצים" מתפתחים מיד ולא נגמרים. לא בקרוב ולא אחרי הבקרוב. פה יש 60 רוכבים, כולם "לידרים" או"all around" וכולם בטופ העולמי עם מספרים אסטרונומיים. והם מתחילים באמת הכי חזק – ואז מגבירים.
מה נותר לי לעשות במצב הזה? ללכת פול גז ולקוות שזה יספיק. זה קצב בלתי נתפס והוא לא מפסיק לרגע – ועוד לפני שמגיעים לעליה, בלי סוף רוכבים נושרים.
סוף סוף מגיעים לעליה ומתחילים לטפס, ואני מסתכל סביבי. – נותרנו רק 60 רוכבים. אני עדיין מחזיק. זה עדיין מספיק. מאוחר יותר אני מבין ששברתי את שיא הוואטים שלי לעשר ועשרים דקות.
אבל אז יוצאים 30 רוכבים קדימה, ואני לא מצליח לגשר...
בפעם הזו כבר הייתי הרבה פחות מתוסכל. אמרתי לעצמי – אתה הולך ומתחזק כאן כל יום. המספרים הכי טובים שהיו לך וסוף סוף היית קרוב, אבל ממש קרוב, לעשות את זה ולהיכנס לבריחה של "קילרים", כזו שמפרקת את כל הפלוטון. הזכרתי לעצמי שיום קודם לא שרדתי את "הקפיצה" הזו של ה-60, והיום עשיתי זאת. עכשיו אני יכול לחכות להמשך הטור עם תקווה אמיתית שכאשר תגיע ההזדמנות הבאה – אני אצליח להיכנס למשחק באמת.
אם תרצו, זה הסיפור של תשעת הימים הראשונים שלי בטור דה פרנס. אפשר לקרוא לזה אולי מסע גיבוש. היכרות כואבת עם המרוץ הקשה בעולם. עד שזינקתי לטור, ניזונתי רק מסיפורים. כולם אמרו שיהיה קשה אבל אפילו רוכבים מנוסים מאד, הרבה יותר ממני, רוכב בן 24 מגילון, אומרים שמה שקורה כאן השנה הוא הדבר הכי קיצוני וחריג על הסקאלה. אין כאן קבוצה דומיננטית שתשלוט בעניינים, קבוצות ענק מפורקות כאן, והיעדר השליטה מכתיב דינמיקה ברוטאלית.
את המקלחת הקרה הראשונה בקבלת הפנים הקשוחה הזו קיבלתי כבר בשלב הראשון עם ההתרסקויות הקשות ואלו שבאו יום אחר יום. ואלו לא היו אפילו שלבי עליות.
אתה רוכב בתוך הפלוטון בצפיפות נוראה, במהירות מפחידה ויודע שכל טעות תוריד את כולם על הרצפה.
הכבישים פה בשלבים הראשונים היו מזעזעים, מלאי הפרדות ואנחנו יודעים מתי מגיעים הכבישים הצרים ואז אין צ'אנס לעלות ביחד כקבוצה - כי לא נותנים לך. אני זוכר שניסינו להתקרב לאנדרה גרייפל כדי לעזור לו, ניסיתי להתקרב אליו כשהוא במלחמת יחיד. אני רואה אותו ואומר, הנה אני פה. ואז הוא כבר לא. אומרים לנו ברדיו כל הזמן "תעלו קדימה", אבל לכולם צועקים בדיוק אותו דבר - אז כולם מנסים לעלות וזה פשוט משימה כמעט בלתי אפשרית.
בערבים הראשונים צפיתי בהתרסקויות בשידור החוזר בטלוויזיה – והתחלחלתי. לקח לי זמן לעכל שזו חוויה שמעולם לא עברתי - שום מרוץ, גם לא במרוצי ענק שעברתי כמו הוואלטה הספרדי והדופינה הצרפתי - לא ראיתי את השילוב הזה בין איכות הרוכבים האדירה, מהירות עצומה, כבישים גרועים ומוטיבציה של כולם להוכיח שהם ראויים.
אני מוצא את עצמי מסתגל משלב לשלב. לרגע לא עלה בדעתי שאני לא שייך. אני אומר לעצמי: תעבוד יותר קשה, תוציא מעצמך יותר. תחכה להזדמנות הבאה ותנסה לעשות פה את המשהו הגדול שאתה חולם עליו.
כולנו עברנו תשעה ימים לא קלים אבל למרות הקשיים האווירה בקבוצה טובה ואנחנו מאד מאוחדים ואופטימיים שעוד נשיג כאן ניצחון באחד השלבים. מייק וודס היה כבר קרוב לזה, והוא מספק את הסחורה, כך שיש למה לחכות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו