בשנת 1946 נרשמה במדשאות מועדון הטניס המלכותי שבווימבלדון היסטוריה - בפעם הראשונה (וככל הנראה גם האחרונה) בתולדות התחרות הוותיקה והמפוארת שיחקו בה יחד אם ובת, ליזל הרבסט ודורלי הרבסט.
אלא שהמאורע היה הרבה יותר מסתם פרט טריוויה משעשע. עבור ליזל ודורלי ההופעה המשותפת בתחרות הראשונה שלאחר מלחמת העולם השנייה סימלה באופן מוחשי מכל את ניצחונן האישי על הנאצים. רק שמונה שנים לפני כן, עם הכניסה של הצבא הגרמני לאוסטריה וסיפוחה אל הרייך השלישי, לא רק קריירות הטניס של ליזל ודורלי נקטעו באחת, גם חייהן היו בסכנה מוחשית ומיידית.
ליזל נולדה ב-1903 בעיירת יגרנדורף (היום צ'כיה) למשפחה מבוססת, גדלה באוסטריה והתאהבה בטניס כנערה צעירה. בשנת 1930 היא הוכתרה כאלופת אוסטריה, והשנים הבאות היו לתקופת הזוהר שלה. ליזל ייצגה את מדינתה בתחרויות הבינלאומיות וזכתה בלא פחות מ-15 תארים. במקביל, היא כיכבה גם במשחקי זוגות מעורבים שהיו מאוד פופולריים באותה עת. רשימת ההישגים שלה כוללת ניצחונות על הטניסאיות הטובות ביותר בטופ העולמי של שנות השלושים.
מי יודע לאילו שיאים נוספים יכלה להגיע, אבל מייד אחרי הסיפוח של אוסטריה לגרמניה הנאצית הוטלו על היהודים המקומיים כל הגבלות חוקי הגזע, ובהן האיסור על ההשתתפות באירועים פומביים. לליזל לא הותר יותר אפילו להגיע למגרשי הטניס, שלא לדבר על השתתפות בתחרויות. למרבה המזל, היא ובעלה דוד, נשיא מועדון הכוח הווינאי, הבינו שמבחינת הנאצים זאת רק התחלה, ואזרו אומץ לברוח מאוסטריה מהר ככל הניתן.
הבריחה לא היתה קלה, ובני המשפחה לא היו יכולים לעזוב את המדינה ביחד. בנוסף, פניה של ליזל היו מוכרות. היא הופיעה במגזינים, דגמנה בגדי טניס ונחשבה לסלבריטאית של התקופה. באופן פרדוקסלי, בסופו של דבר הספורט האהוב והפרסום שבא בעקבות ההצלחות במגרשים דווקא סייעו לליזל: היא הצליחה לצאת באמתלה של השתתפות בתחרות טניס בינלאומית, ותיק מלא מחבטים שבידיה שכנע את בודקי הגבולות שלא לעצור בעדה. במקום התחרות, ליזל שמה את פעמיה ללונדון, בתקווה שגם בעלה ובתה דורלי בת 13 ימצאו פרצה בחומה המתהדקת של הנאצים.
תחילה דורלי הופקדה בידי חברי המשפחה, שלהם היה אישור יציאה, והתאחדה עם אמה בבריטניה. בשנה שלאחר מכן גם דוד נעזר ברשת של מבריחים שהובילה אותה במסע רגלי ברכס הרים מושלגים, ולמרבה המזל לא נתפס. עם זאת, מעל כולם ריחפה הסכנה של גירוש חזרה אל הרייך השלישי, שנמנעה רק כאשר אחותה של דוד סיפקה לרשויות התחייבות חתומה לשכן את הפליטים אצלה ולכלכל אותם, כדי שלא יפלו מעמסה על משלמי המיסים הבריטיים.
הפסד שכולו ניצחון
הטניס שוב עזר לליזל לא ללכת לאיבוד. היא החליטה להשתתף באליפות ווימבלדון, ויהי מה. בדרך חיכו לה כמה מכשולים, לרבות שלב המוקדמות, שבו נדרשה לגבור על שלוש מתחרות נוספות - כל זה על משטח הדשא, שעליו היא לא התחרתה מעולם.
למרות הקושי, ליזל עמדה במשימה. היא התגברה גם על בעיה של שלילת האזרחות האוסטרית, וביוני 1939 התייצבה במגרשי ווימבלדון כנציגת צ'כוסלובקיה. בסיבוב הראשון הרבסט אמנם הפסידה, אך עצם ההשתתפות היווה עבורה ניצחון.
התקווה לחזור לווימבלדון כעבור שנה לא התממשה. הנאצים דחפו את העולם אל זוועות המלחמה, והמחבטים אופסנו לשנים ארוכות וקשות. יותר מאלף פצצות גרמניות הוטלו על שכונת ווימבלדון במהלך המלחמה, ואחת מהן אף פגעה במגרש המרכזי של מועדון הטניס המפורסם בעולם. המגרשים עצמם הוסבו לשטחי מרעה, כדי לספק מזון לצבא הבריטי.
אולם, הקושי בבריטניה היה כאין וכאפס לעומת הגורל המר של היהודים ביבשת, ובהם בני המשפחה של ליזל. אמה ואחת משתי אחיותיה נשלחו אל מחנה הריכוז טרזין, ולא שרדו את התלאות בו. אחותה השנייה נשלחה יחד עם בעלה ובתה למחנה עבודה בסלובקיה. בשנת 1944 פרץ במחנה מרד, והאסירים הצליחו לברוח, אך כוחות התגבור הגרמניים שוב לכדו אותם, וירו בכולם.
צאצאיה של ליזל משערים שהיא לא סלחה לעצמה על כך שלא יכנעה את קרוביה לעזוב את אוסטריה, כל עוד היה סיכוי להינצל. לדבריהם, בשונה מן התצלומים מלפני השואה, בהם היא נראית מחויכת, החיוך לא עלה על שפתיה בתמונות שאחרי השואה.
ואולי ליזל הרבסט בכל זאת הרשתה לעצמה לחייך, ולו פעם אחת, כאשר ביוני 1946 עלתה יחד עם בתה דורלי, שבינתיים גדלה להיות טניסאית מחוננת, לתחרות הזוגות של ווימבלדון. דורלי ייצגה את בריטניה גם בתחרות היחידות, אולם ההיסטוריה נרשמה דווקא כאשר שיחקו ביחד. הן הפסידו בסיבוב הראשון בשתי מערכות (6:3, 6:3), אבל לכל הדעות זה היה הפסד שכולו ניצחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו