אין הרבה מראות מרגשים מעיר ביום של "טסט מאץ'" - משחק רוגבי בינלאומי. כשההמונים זורמים לקרדיף מכל פינות ווילס למשחק מול אלופת העולם דרום אפריקה גם המושג "אצטדיון לאומי" הוא בעל משמעות דרמטית.
ה"פרינסיפלטי-סטדיום" הוא לא באיזה אזור נוח לחניה מחוץ לעיר אלא מתנשא בסמוך למבצר קרדיף. משקיף על אנגליה מעבר למפרץ. בעצמו מבצר לאומיות וולשית.
גווין, אוהד ווילס, בא ממקום שאינני יודע איך לכתוב את שמו בעברית, אבל הוא כותב לי אותו - Ystradgynlais. ומכיוון שהוא רוצה לנהל שיחה רצינית עם עיתונאי, ואפילו מתעניין בבעיות המזרח התיכון מבלי להתיימר להבין, אני שואל אותו שאלה חופרת: "האם נבחרת ווילס היא תחליף לשאיפות עצמאות או חלק מהן?".
"אנחנו לא הסקוטים", הוא מסביר לי, "כמות השואפים לעצמאות מלאה היא נמוכה מאוד (פחות מ-20 אחוזים על פי משאלים שונים). אולי כי אנחנו כבר לא עצמאים מהמאה ה-13 ואולי כי אם להיות הגונים בלי אנגליה יש לנו כלכלה בערך של אלבניה". נחמד, אבל למה לעלוב בלי צורך באלבניה?
"אז מה העצמאות שלנו?" הוא שואל ועונה: "'קימרו ורוגבי". ואז מוסיף בטון לוחמני "אני אמות לפני שאשיר את 'אל נצור המלך' (ההמנון הבריטי-אנגלי)". ולוגם מהבירה שלו. ולא ברור כמה הוא רציני.
קימרו היא השפה הוולשית. בווילס אוהבים להשוות את החייאתה במאה השנים האחרונות לתחיית השפה העברית. אבל זה פרויקט היסטורי הרבה פחות מצליח. בחנות ספרים ענקית במרכז העיר אני שואל איפה מדפי הספרים בקימרו. ועונים לי שאולי 5-6 מדפים למרות שמלמדים את השפה בבתי הספר.
אז למעשה נבחרת הרוגבי היא כנראה אחד המכשירים לשימור השפה הזו. המשחק משודר בבי.בי.סי בקימרו. הקפטן דאפיד ג׳נקינס, רק בן 21, מדבר במסיבות העיתונאים בקימרו, בנוסף לאנגלית, וזוכה על כך להערכה רבה.
ולכן המשבר בנבחרת הרוגבי מפחיד. רק חמש שנים מאז הייתה בחצי גמר גביע העולם, והפסידה לאותה דרום אפריקה, היא עומדת על 12 הפסדים רצופים. בחורף הקודם הפסידה את כל משחקיה בטורניר שש האומות. בשבועיים הקודמים הנבחרת הנבחרת מפסידה בבית לפיג׳י ואחר כך סופגת תבוסה היסטורית מול אוסטרליה. וכשדרום אפריקה עולה ליתרון 0:12, עם שני "טרייז" (המקבילה של הרוגבי לטאצ'דאון) בתוך 8 דקות אתה חש את החרדה מהשפלה היסטורית. רוגבי חד צדדי הוא לא מחזה נעים לצפיה גם לנייטרלי שהוריו נולדו בדרום אפריקה.
במסיבת העיתונאים, אני שואל את הקפטן ג׳נקינס מה אמר לחבריו באותו רגע בו הפחד שיתק את האיצטדיון. "הפחד באצטדיון הוא לא הפחד שלנו. אנחנו יודעים שיש בנו מלחמה. אמרתי לבחורים שאסור שלא נראה רוח קרב". הם הראו מלחמה וספגו תבוסה איכשהו סבירה - 45:12.
המאמן וורן גטלנד הניו זילנדי הוא עדיין גיבור לאומי. יש לו את שיא 14 הניצחונות הרצופים של הנבחרת ושערי האצטדיון נקראים על שמו. עכשיו יש לו גם את שיא ההפסדים הרצופים. כשעיתונאי מציע לו שאולי עדיף לו להיות המנהל המקצועי ולעזוב את האימון היומיומי הוא עונה בכנות "גם אשתי הציעה לי את זה הבוקר".
הנבחרת בצד השני מייצגת אתוס לאומי הרבה יותר מפורסם. נלסון מנדלה ראה בה גשר לפיוס ואיחוד דרום אפריקה. היום היא כמעט כל מה שנשאר מהחלום הזה כשהמדינה מתמוטטת תחת ממשלות מושחתות.
הנבחרת, במקורה מוסד מקודש בשלטון האפרטהייד הלבן, ספגה הרבה ביקורת ציבורית על האיטיות בשילוב שחורים בכל רמות הרוגבי וגם הייתה די גרועה ב-2018 כשהמאמן ראסי ארסמוס הוחזר הביתה מאירלנד. מגאוני הספורט הגדולים של העולם, מוטיבטור וטקטיקן בחסד.
חמש שנים אחר כך היא פעמיים אלופת העולם, ובעניין שילוב שחורים ההישג הכי גדול הוא שאיש כבר לא מדבר על זה. ישנם משחקים, כמו מול אנגליה בשבוע שעבר, שיש רוב לשחקנים שחורים בהרכב אבל זה לא מעניין איש כשהקהל הלבן קורא באקסטדה בשמו של הקפטן סייה קוליסי. ואבן אטסבת׳, שחקן לבן, הוא דמות קאלט גם בין אוהדים שחורים. ״גמרנו לתקן את העניין הזה״, אומר לי ארסמוס במסיבת העיתונאים, ״זה היה קריטי ועשינו זאת. עכשיו אנחנו רק רוצים להשתפר כקבוצת רוגבי״, הוא אומר.
ומשתפר. המאמצים שעשה ארסמוס ברמת השטח לקידום הרוגבי השחור מתגלים לא כמהלך חברתי אלא מהלך ספורטיבי מנצח. נבחרת שהתבססה על בסיס האוכלוסיה האפריקנרית (לבנים ממוצא הולנדי בעיקר) של כשלושה מיליון אנשים, עכשיו נהנית מבסיס אוכלוסיה של עשרות מיליונים. במדינה בה ביום לפני משחק בבתי הספר ובבנקים קוד הלבוש מושעה ומותר לבוא בחולצות נבחרת. לא צריך להכנס לניתוחים גנטים כשצ׳סלין קולבי, קיצוני העל ומועמד לשחקן השנה בעולם, הוא בן דודו של ווייד ואן ניאקרק שיאן העולם ב-400 מטרים.
העומק של הנבחרת בכל עמדה מפחיד. היא שיתפה העונה 52 שחקנים (ברוגבי משחקים 15 על המגרש) כשלרגע היא לא מרפה מהאינטנסיביות שלה.
האינטגרציה הביאה לנבחרת מרכיב שקצת חסר כשהייתה מבוססת על האפריקנרים הקלוויניסטים: חוש הומור. למשל, טיפוסים כמו ׳אוקס׳ אנצ׳ה, חוואי בקר שחור, טרקטור בדמות בן אדם, עם המשפט האלמותי (בתרגום חופשי) "סלטים לא מנצחים".
ההומור גם בין העיתונאים: "מעולם לא חשבתי שנזכה לראות את הזולו והקוזה (שני השבטים העיקריים) באותה נבחרת", אומר לי וורן, עיתונאי שחור מקייפ טאון. את הנבחרת אגב מלווים כמה עיתונאים ממדינות אחרות באפריקה, בגלל תמיכה פן אפריקנית רחבה אותה היא מקבלת. כי ברוגבי החלש מנטלית שנשבר בסוף הוא האירופאי.
אלופת העולם מבקיעה בערך מתי שבא לה, אבל ווילס מבקיעה את הטריי האחרון וזה סוג של ניצחון. הקהל שלה חוגג בשירת "לחם גן העדן", הדרום אפריקנים מגיבים ב׳שושולסה׳, שיר פועלי מסילת הרכבת שהפך למין המנון התעוררות לאומי. 67 אלף צופים, אחוז עצום מהם שתוי, כוסות בירה ביד, פצועים ומכות במגרש אבל רק שלום ואחווה ביניהם. החגיגות ממשיכות עד השעות המאוחרות. הוולשים חוגגים עצמאות שלא באמת קיימת, הדרום אפריקנים אחדות שלא באמת קיימת. אבל אחוות המשחק קיימת ועוד איך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו