סדרה שמסתיימת 1:4 כנראה לא תזכה להחשב כקלאסית, אבל לפחות יום ההכתרה של לוס אנג׳לס דודג׳רס ייכנס להיסטוריה של היריבות ההיסטורית ביותר בבייסבול האמריקאי. הדודג׳רס חזרו מפיגור 0:5 לניצחון 6:7 על הניו יורק יאנקיז - הקאמבק הגדול ביותר במשחק הכתרה במשחק האמריקני הלאומי. ומסדרה אליה נכנסו הרבה שמות גדולים - במיוחד שוהיי אוטאני היפני הכבר אגדי - יצא כוכב אחר. מאמן הדודג׳רס דייב רוברטס.
היסטורית הוורלד סיריז האדיר, על פי אופיו של הספורט, מעשי גבורה של יחידים. הופעות פיצ׳רים כמו קופקס, מאדוקס, שילינג או מדיסון באומגנר בשעתם. קאמבק מהסוג שראינו שלשום אמור להיות שזור בכמה הום ראנס עליהם ידברו לדורות. אבל רוברטס תפר את הניצחון הזה מ׳סמול בול׳ במיטבו. חיבר מעט להרבה.
בהתקפה השיגו הדודג׳רס רק שבע חבטות ללא שום הום ראן מול אחד הזורקים הטובים בבייסבול, גארית קול הניו יורקי. אבל חבטות הקרבה, ניצול טעויות וריצות יעילות בין הבסיסים, התחברו לנקודות על הלוח. בהגנה השתמשו הדודג׳רס בשמונה זורקים שונים. איש לא זרק אפילו שלושה אינינגס. וולקר ביולר, פעם פיצ׳ר עילית שהקריירה שלו התרסקה אחרי שני ניתוחים, הוא ניצח משחק אחד והפסיד שישה השנה, נכנס לאינינג האחרון וזכה לסיים את העונה. אוהדי היאנקיז מצד שני קיבלו פתיחה דומיננטית של קול. הום ראנס מהאסים שלהם ארון ג׳אדג׳ (סוף סוף) וג׳יאנקלרו סטנטון, ושלושה בסך הכל, ועזבו את האיצטדיון בתחושה של ״מי לעזאזל ניצח אותנו?״
ניצח אותם רוברטס. בנו של חייל מארינס אמריקאי ואם יפנית שנולד ביפן ועשה קריירה די אפורה כשחקן. כמאמן, תשע עונות די דומיננטיות של הדודג׳רס בעונה הרגילה הסתיימו לרוב בזרקור על פלייאוף לא מוצלח ושאלות לגבי ניהול המשחק שלו. גם זכיה אחת בוורלד סיריז, בעונת הקורונה המקוצרת של 2020 בגירסת הבייסבול של הבועה (מגרש נייטרלי עם כרבע תפוסה), לא שינו את התפיסה הזו לגביו. עד הפלייאוף הנוכחי ובשיאו משחק ההכתרה.
ביולר היה גיבור הקאמבק של הסדרה. יומיים קודם היה נפלא בניצחון במשחק 3 שהעלה את הדודג׳רס ליתרון 0:3 ושלח את היאנקיז למקום ממנו לא חזרו בוורלד סיריז מעולם. ה-MVP בצדק רב היה פרדי פרימן עם הום ראן בכל ארבעת המשחקים הראשונים. ובעיקר הום ראן ׳סאיונרה׳ (כזה שמסיים את המשחק) מעמדת פיגור במשחק הראשון.
אוטאני לא הפיק זיקוקים אבל הוסיף משהו אחר לשמו הגדול: אחרי פציעה במשחק השני המשיך לשחק עד סיומה. הייתה כאן התגייסות ונוכחתו עדיין גורם משבש בקבלת ההחלטות של היאנקיז. הוא לא רק גאון של המשחק. הוא חתיכת קשוח.
קצת קונטקסט היסטורי. זו אליפות שמינית של הדודג׳רס ושביעית מאז הגיעו ללוס אנג׳לס מברוקלין ב-1958. המעבר נחשב לאם-אמהות הבגידות באוהדים בספורט האמריקאי, למרות שהתרחש באותו קיץ בו הניו יורק ג׳יאנטס עברו מרובע קווינס לקליפורניה. אלא שעם השנים המעבר הוא סמל לקריאה נכונה של המפה. אחריהם יגיעו הלייקרס בכדורסל ושם תתחרש ה״הוליוודיזציה״ של הספורט האמריקאי. מאז 1958 לעיר לוס אנג׳לס שתי אליפויות יותר מניו יורק בארבעת ענפי הספורט המרכזיים לגברים. ניו יורק בבצורת מאז 2012.
והחלוציות הזו תמשך הלאה. לאוטאני ורוברטס הצטרף גם הזורק יושינובו יאממוטו, שנתן את הופעת הפיצ׳ר הטובה של הסדרה, בניצחון במשחק 2. לעומת חוזה ה-670 מליון דולר של אוטאני, יאממוטו מסתפק בפרוטות של 325 מליון ל-12 עונות. יפן שמחה אתמול והרשתות החברתיות מלאו סרטונים של חגיגות ברחובות טוקיו. אפשרויות הגידול הכלכליות של המשחק נמצאות כמובן שם יותר מבכל מקום בעולם, וממש כמו ב-1958 הדודג׳רס יודעים שהעתיד נמצא מערבה משם.
