הדרך הכי לא טובה לתאר את רפאל נדאל היא הסטטיסטיקה, גם אם אחוזי ההצלחה שלו על החימר הם כנראה הנתון הכי חריג בספורט. החשיבות של העניין הזה לגדולתו של נדאל היא קצת כמו לחפש את החשיבות של פיקאסו במחירי התמונות. סטטיסטיקה גם מחייבת אובייקטיביות מסוימת ואני חייב להודות שאהדתי את רפא נדאל יותר מכל ספורטאי אחר מאז ילדותי.
זה החל מרגע שנכנס חצוף למגרש המרכזי בווימבלדון ביוני 2006. בן קצת יותר מ-20, הפסיד 3:1 עם קצת פייט, אבל אמר "אני האחר". לא מקבל שהטניס בתקופתו נידון להיות מסע הכתרה של ספורטאי אחד גדול ככל שיהיה. לא מקבל שספרדים זה רק חימר. לא מקבל שהוא אמור להפסיד משחקון רק כי התוצאה היא 40:0 לרעתו. ועשה זאת בלי שחץ ורהב. תמיד שיבח את פדרר בהתפייטות קצת לטינית. אבל גם הפסיק להפסיד לו משחקים חשובים. אז אנשים בהדרגה הבינו.
בילדות אתה בוחר צבעים וחולצות וספורטאים אהובים וזו נותרת אהבה שלא תלויה בדבר. לאוהד מבוגר יותר זו מערכת יחסים. אתה לא תאהד מישהו ממש רק כי הוא האלטרנטיבה.
אז האוהד למד את נדאל ככל שהתקדמה הקריירה שלו. את יכולתו לעצב מחדש את סגנונו בשנות השלושים שלו. או את ייחודיות המקרה הנדאליסטי: בעולם ספורט גלובלי מתוחכם ומודרני בו ילדים מאותרים בכל פינה בעולם, נשלחים למרכזי מצויינות, ממומנים בידי סוכנים שמבינים בסיכויים הוא היה המקרה הלוקאלי: האיש שלימד אותו לאחוז מחבט, דודו טוני נדאל, שאימן אותו בכדורים משומשים אחרי שהלקוחות המשלמים סיימו להתאמן, לקח אותו עד הגרנד סלאם ה-16 שלו. מקרה לגמרי מקומי בעולם לגמרי גלובאלי.
אבל כמובן שהדבר שהכי הגדיר את נדאל הוא שהוא מעולם לא רימה את אוהדיו או את המשחק. השאיר הכל על המגרש בכל טורניר, בכל משחקון ובכל חבטה בתוך נקודה. הוא נדיר אבל לא היחיד באספקט הזה בספורט אבל עם נדאל זה היה אחרת. הוא לקח את האוהד אל הכאב, אל התסכול אל האמונה אל המסע האישי לכל אליפות או כמעט-אליפות. היה קצת ברוס ספרינגסטין של המחבט.
זה התבטא כמובן במראה המרהיב של גלדיאטור שנלחם על כל נקודה. גם בשפת גוף שחשפה כאב כמו מומנטום. אבל נדאל נתן את הסיפור גם במילים ממש. למשל כשתיאר לאוהדיו מה קרה בהפסקת הגשם האחרונה של המשחק הגדול מכולם. פדרר חזר מ-2:0 וגם זכה למנוחה. הדוד טוני אמר לרפא "אנחנו ברגע קשה במשחק, אבל מצד שני מעולם לא היינו קרובים יותר". ובדמדומים אחרונים של השמש הוא כבש את המגרש המרכזי.
נדאל עבורי היה גם הוגן מתמיד באולימפיאדת פריז בהפסד לג׳וקוביץ׳ בסיבוב השני. לא היה לו סיכוי אמיתי. הוא היה פצוע וגמור וזה לא היה "סיום הולם לקריירה שלו". אבל הוא כיבד את ספרד. כיבד את העיר בה קנה את שמו הגדול. ונתן גם לי וכמותי עוד פעם אחת את נדאל נטו. נותן כל מה שנשאר.
אז ככה היה להיות אוהד של רפא נדאל. אבל היה גם את עולם הטניס הכללי. אם תשאלו אותי מי יצר את הרמה של הטניס שראינו בעשרים השנים הכי עוצרות נשימה של איזשהו ענף יחידים אגיד לכם רוג׳ר פדרר. הוא קבע את רף היכולת. ואם תשאלו אותי איזה טניסאי מהשלושה הללו הוא כנראה הטוב ביותר אגיד כנראה בסופו של דבר נובאק ג׳וקוביץ׳. אבל מי שיצר את "שלושת הגדולים" זה נדאל.
גם כי הוא ילד הסנדוויץ׳. מעולם לא שלט במשחק לבדו ואת כל תאריו הגדולים הרוויח מול שני יריביו. אבל גם גם דחף אותם למקומות שמעבר לכישרון והוציא מהם דבר מה נוסף.
אבל בעיקר, כי בזכותו קיבלנו תמונה מלאה של כל אלוף ואלוף כשהוא מנצח וכשהוא מפסיד. הוא אולי פעם הרס לטניס סיפור מייקל ג׳ורדני בנאלי שנועד לרוג׳ר פדרר. אבל יצר את הדרמה והרגש בטרילוגיית הספורט הענקית של דורנו.
