מאחורי מסך הברזל: הסיפור המדהים על המפגש הספורטיבי בין ישראל לברית המועצות

לפני 40 שנים בדיוק, בשלהי ספטמבר 1984, נבחרות הטניס של ישראל וברית המועצות נפגשו ביניהן בגביע דיוויס למשחק חד-פעמי, שבסופו ציפתה למנצחת עלייה מיוחלת ל-16 הגדולות של הטניס העולמי. "מסך הברזל עוד היה איתן", המעצמה הסובייטית הייתה מדינה סגורה ומסוגרת, ואיש לא חשב שהיא תתפרק כעבור שנים בודדות. איש גם לא ציפה שמקום ההתמודדות, עיר הכורים האפרורית דונייצק, תהפוך ברבות הימים למוקד של מלחמה עקובה מדם בין שתי המדינות הגדולות שעתידות להיוולד על חורבות בריה"מ – רוסיה ואוקראינה.

ישראל הייתה מוקצית לגמרי במדינה הקומוניסטית, ואפילו הזכרת שמה במרחב הציבורי, שלא בהקשר הגינוי של "הקלגסים הישראלים", לא התקבלה על הדעת. הפחד מפני הפסד מביך לציונים רק החמיר את המצב. על הנייר, הדירוג הגבוה של הטניסאים המובילים של ישראל, שלמה גליקשטיין ושחר פרקיס, סימן דווקא את האורחים כפייבוריטים. מנגד, הסירוב לשחק מול ישראל נשא בחובו את הסיכון של הרחקת בריה"מ מהטניס העולמי. על כן, החליט מי שהחליט לקיים את ההתמודדות אך "להעלים" אותה לחלוטין מהתודעה. ללכת עם ולהרגיש בלי.   

כל התפאורה סביב המפגש בדונייצק נבנתה בהתאם לעקרון סובייטי מוכר "אם אפשר לאסור דבר מה, למה שנתיר אותו?" המארחים סירבו להניף את הדגלים של הנבחרות המתמודדות ולנגן את ההמנונים. ראשי הספורט הסובייטי הורו לשחקני נבחרת בריה"מ שלא ללחוץ את ידי הישראלים לפני המשחקים ולא להחליף עמם מזכרות. בהתאם לפרוטוקול, במהלך טקס פתיחה קצר הקפטן הסובייטי שמיל טרפישב קיבל אמנם מן הקפטן הישראלי את דגלון איגוד הטניס הישראלי, אולם זה הוחרם מידיו מיד עם צאתו מהמגרש על ידי אנשי קג"ב. לדבריו, עוד לפני הטקס ניסו כמה סטודנטים ממדינות ערב, שלמדו באוניברסיטאות דונייצק, ליידות על הישראלים עגבניות, אך נבלמו. 

כל חברי המשלחת הישראלית שוכנו בקומה אחת במלון, ולאיש מלבדם לא הותר להתקרב לקומה הזאת. הנהלת המלון קיבלה פקודה מפורשת מהקג"ב: כל עוד הישראלים בעיר, אסור לאכסן במלון יהודים. הקג"ב שלט גם על הקצאת הכרטיסים למשחקים במטרה למנוע מהיהודים להגיע לתחרות ולהביע מן היציעים סימפטיה למי שהוגדרה כאויבת המושבעת של בריה"מ. 

טרפישב נזכר שאנשי התאחדות הטניס הסובייטית חששו כי במקרה של הפסד השלטונות יאסרו לחלוטין את הענף, שגם כך נוצרה לו תדמית בעייתית של ספורט בורגני ורחוק מן הפרולטריון. כדי שזה לא יקרה, לא בחלו בשום טריק שיכול היה לנטרל את העדיפות של האורחים. טרפישב החליט שמשטח רך במיוחד יקשה על גליקשטיין, הכוכב הישראלי הבולט באותה עת, בשל משקלו הגדול. הוא הורה להשקות את מגרש החימר ולהרוות אותו במים, וכמעט חטף התקף לב, כשנודע לו שבעקבות פיצוץ הצנרת הדבר אינו מתאפשר. 

בשלב הזה השיטה הסובייטי פעלה שוב: טרפישב התקשר למוסקבה, שם משכו בחוטים, וראש הסניף המקומי של המפלגה הקומוניסטית קיבל פקודה מפורשת לעשות את כל הנחוץ כדי להביס את הישראלים. הצינור תוקן מיד. לקראת תחילת ההתמודדות המגרש כבר היה ספוג מים, ובזכות המאמצים של המארגנים נשאר איטי לכל אורכה. טרפישב העיד אחר כך, שזה מה שהכריע אותה.

טרפישב לקח הימור נוסף. הוא סיפסל את ודים בוריסוב, המחבט הראשון של הטניס הסובייטי באמצע שנות השמונים, והציב למשחקי היחידים את אנדריי צ'סנוקוב ואלכסנדר זברב. ההימור עבד. צ'סנוקוב הצעיר (אז רק מס' 15 בדירוג הטניסאים של בריה"מ) הדהים את פרקיס במשחק הפתיחה וניצח אותו בשלוש מערכות. מיד אחריהם עלו לשחק זברב וגליקשטיין. על אף פערי הרמות, זברב כפה על הישראלי משחק ארוך במיוחד – כדי לנצח, לגליקשטיין נדרשו כל 5 המערכות.

למחרת גליקשטיין ופרקיס התקשו בשתי המערכות הראשונות של משחק הזוגות. הם חזרו לעצמם וניצחו את שלוש המערכות הבאות ולקחו את ההובלה בהתמודדות, אך העייפות החלה להצטבר. אנשי קג"ב, שהאזינו לכל השיחות של הישראלים, דיווחו לטרפישב שבמחנה הישראלי שורר ביטחון שהניצחון בהישג יד.

הדרמות של היום השלישי למפגש יכלו בקלות לפרנס סרט ספורט הוליוודי. תחילה צ'סנוקוב הפתיע את גליקשטיין ולקח בקלות את המערכה הראשונה 6:0. הישראלי התאמץ וניצח את שתי המערכות הבאות, אך התעייף מאוד. התכנון של טרפישב להקשות על תנועתו במגרש השתלם. במקום לרוץ, גליקשטיין זז באיטיות והובס בשתי מערכות אחרונות.

במערכה השלישית של המשחק בין פרקיס לזברב, שאמור היה להכריע את גורל ההתמודדות כולה, זברב נקע את רגלו. טרפישב בחן אותו וזיהה קרע חלקי של רצועות הקרסול. הסובייטים ניסו למשוך זמן, וגם הטריק הזה עבד. על המגרשים בדונייצק ירדה החשיכה, וטרפישב ניצל פרצה בתקנון. על פי חוקי התחרות, המשך המשחק בתאורה מלאכותית התאפשר רק בהסכמת שני הקפטנים. טרפישב כמובן לא נתן את הסכמתו, והצליח לדחות את המשך המשחק ליום המחרת.

בבוקרו של היום הרביעי להתמודדות טרפישב נתן לזברב תרופת פלא - משכך כאבים נדיר וחזק במיוחד מתוצרת שווייץ - וליווה אותה בהוראה חד-משמעית ליטול את התרופה עשר דקות לפני חידוש המשחק. המשכך אמור היה לפעול במשך כחצי שעה בלבד. אם פרקיס היה יודע זאת והיה מצליח להאריך את המשחק באמצעות מהלכים ארוכים, זברב היה יורד מן המגרש בגלל עוצמת כאב בלתי נסבלת, אבל הדברים התפתחו בדיוק לפי התסריט הסובייטי. 

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

זברב הפצוע השלים את המלאכה תוך זמן קצר והביא לבריה"מ את הניצחון הכללי, שעליו כמובן לא דיווח אף אמצעי תקשורת במרחב הסובייטי. אלה הסתפקו בציון העובדה שנבחרת בריה"מ עלתה לבית העליון של גביע דיוויס, בלי להזכיר מי הייתה היריבה הקשה שהוכרעה בדרך. הפחד להזכיר את שמה של ישראל גבר אפילו על הנטייה הטבעית להשוויץ בניצחון עליה.