הראיון עם מרקוס רהם, גדול הקופצים לרוחק בקטגוריה t64 - קטועי רגל אחת מתחת לברך - מתקיים בתנאים לא קלים, כי ככה זה לפעמים עם סופרסטארים. אנחנו בסמוך למגרש בתחרות הדיימונד ליג של לוזאן, ולא רק שהקפיצות והזריקות והריצות בשדה זוכות לרעמי תשואות - גם כמה ילדים מחכים בסבלנות לחתימות ולסלפי.
לשם שינוי היתה לו תחרות צמודה מצד הקופץ האמריקני דרק לוצידנט (8.05 מ׳). אבל 8.20 מ' בקפיצות החמישית והשישית הספיקו לניצחון נוסף ולעוד צ'ק יפה לקופץ האגדי הגרמני בן ה־36. הוא האלוף הפראלימפי מלונדון, מריו ומטוקיו, ועוד זהב ב־4x100. יש לו ברזומה גם שבע זכיות בתואר אלוף העולם.
יש כל כך הרבה צדדים לא קלים ומרגשים לספורט הפראלימפי, מקום שבו כל משתתף הוא במהותו מנצח, אבל אנחנו כאן בצד הזוהר של העניין. כן, אפשר להיות ספורטאי מקצועני די עשיר ודי מפורסם בעסק הזה.
ה־BladeJumper קופץ במרכזי ערים באירופה, פותח משחקי בייסבול ביפן ומתחזק רשימת ספונסרים יוקרתית. עמוד האינסטגרם שלו מוצף בתמונות של אתרים אקזוטיים, וכשבודקים מה כתוב - מישהו תמיד משלם על החיים הטובים האלו, ובצדק. אנשים מעולים צריכים להיות עשירים!
עד קצה גבול היכולת
שיאו האישי של רהם, שהוא גם השיא העולמי, עומד על 8.72 מ'. אני חייב לברר איך הוא מגיע לתוצאות שרק כעשרה קופצים רגילים עשו בהיסטוריה. "תראה, ברור שהלהב הזה הוא עם תכונות קפיציות, אבל אתה רואה שלרוב אני מנצח בהפרשים גדולים מאוד, אז כנראה יש בי משהו", הוא עונה. הוא גם צודק. כל הרעיון הוא מקסים - לאפשר גם לקופץ אגדי וגם לצופים את חוויית התעופה המלאה של הענף.
רגע, למה שלא תלך לאיזשהו מקום גבוה מעל פני הים, כמו ססטרייר או יוהנסבורג, תעשה מעשה בוב בימון או איוון פדרוסו ותהיה האדם הראשון שקופץ 9 מטרים?
"אני והספונסרים שלי כבר מנסים לאתר מקום מתאים. תחשוב איזו חשיפה מדהימה זו אם אהיה הראשון שעושה זאת".
הוא מבטיח שהרעיון הזה ייצא לפועל, ונשאר רק לקוות שזה לא מאוחר מדי בקריירה שלו. יש מקום לאופטימיות כי גם את השיא הקיים הוא קבע לפני שנתיים. אגב, בימון ופדרוסו רק התקרבו ל־9 מטרים. שום אדם לא עף את המרחק הזה עד היום.
רהם גדל ליד שטוטגרט והיום חי בלברקוזן. אני שואל אותו למה המיר את חבל באדן־וירטמברג היפהפה בעיר תעשייתית די קודרת. "כי כשיצאנו לדרך כל הענף לא היה מפותח בגרמניה ולא היו אפשרויות טובות. היום זה עולם אחר", הוא מסביר. הוא נלחם לתקופה ששיאיו יוכרו כשיאים גרמניים, שכן התוצאות הושגו לעיתים בתחרויות רגילות, בסיפור שהזכיר מאוד את המאבק של הרץ הדרום־אפריקני אוסקר פיסטוריוס, שרץ במשחקים האולימפיים על הלהבים. פיסטוריוס כמובן מוקצה כיום לאחר שרצח את בת זוגו.
בסופו של דבר, בדיקות ביו־מכניות של מהירות ההרצה וזווית הקפיצה העלו שיש לו יתרון כלשהו על קופץ רגיל והשיאים לא הוכרו. היתה מחאה גדולה על זה ולכל פוליטיקאי וכלבו היה מה לומר על העניין. רהם לקח את העניין הזה עד לבית הדין לבוררות ספורט (CAS), גם כן כאן בלוזאן, בדרישה שהישגיו יוכרו לצורך העפלה למשחקים האולימפיים. גם שם הוא הפסיד.
מי שחשב שהחלום האולימפי היה חזות הכל, טועה. עכשיו חלום 9 המטרים הוא העניין, כי מרקוס רהם נולד להיות כוכב, וכאמור כוכב לא קטן.
בלתי ניתן לעצירה
בוא נדבר על כסף, כמה אתה עשיר מהעסק הזה?
"תראה, אני לא מולטי־מיליונר, אבל יש לי כמה ספונסרים מאוד בכירים. למשל, נייקי, אליאנץ (חברת הביטוח שהיא גם ספונסרית האצטדיון של באיירן מינכן, ר"ד) וגם החברה לפרוטזות אוסואר. יש גם כסף מהספורט האולימפי הגרמני".
מי משלם יותר? נייקי עבור התדמית או חברות כמו אוסואר לציוד לנכים כדי לקדם מכירות?
"בערך אותו הדבר. זו קבוצה יציבה של ספונסרים, וזה עובד מצוין עבורי".
יותר חשוב, אתה מקבל פניות מנשים שרוצות להכיר אותך?
(צוחק): "כן, זה קורה, בעיקר בפלטפורמות החברתיות. נשים מבררות את המצב שלי. חברה שלי לא הכי מרוצה והיא עם עין פקוחה על העניין".
מבוכה מסוימת ניכרת עליו, ואני במעבר חד שואל אותו איך הוא איבד את רגלו. "זה קרה בתאונה עם סירת מנוע, כשהתאמנתי על וויקבורד (סוג של סקי מים; ר"ד). הייתי בן 14 וזו היתה חופשה משפחתית בווירצברג", הוא מספר ומגלה כבדרך אגב שבאופן די מדהים הוא חזר והצטיין בתחרויות וויקבורד רגילות.
אז שאלה רצינית, מבוגר שהופך לנכה מבין לרוב את חשיבות הספורט בשיקום, אבל אצל ילד יש חשש שהוא קצת ירחם על עצמו - איך היה כל התהליך הזה מבחינתך?
"בהחלט היו רחמים עצמיים לתקופה, כי באמת הייתי אתלט אדיר בתור ילד והיו לי כל החלומות להיות רץ או קופץ מקצועי. אבל אחרי תקופה הבטחתי לעצמי שאהיה אתלט מקצועני ואף אחד לא ייקח את זה ממני".
בלי מחשבות סרק
לפני שאנחנו נפרדים אני מזכיר לרהם שהאלוף האולימפי במשחקים בטוקיו ובפריז, מילטיאדיס טנטוגלו היווני, עומד לקפוץ לא רחוק מאיתנו בתחרות ל"בריאים". כשאני שואל אותו אם הוא חושב לפעמים כמה הוא היה קופץ ללא התאונה ואובדן הרגל, רהם מחייך: "ברור שלפעמים זה עובר בראש. באמת הייתי אתלט מחונן מילדות ואני מאמין שכן הייתי הופך לקופץ בעל שם עולמי, מפורסם. אבל מה הטעם לחשוב על זה? אם אתה מטיל כידון ביד ימין, אתה שואל כמה היית יכול להטיל בשמאל?".
שאלה קריטית ממש - אתם מספרים זה לזה בדיחות פראלימפיות?
"ברור, איך לא?"
תן את הכי טובה שלך.
"טוב, זו לא בדיוק בדיחה אלא סיפור די קורע. אחד הקופצים בסבב היה בטיסה טרנס־אטלנטית והרגל התותבת שלו חסמה את המעבר. אז נוסעת ביקשה ממנו שיזיז את הרגל, הוא הרים קצת את שרוול המכנס והוריד אותה בהברגה. היא כמעט התעלפה במקום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו