האתלט. על ארבעה בנים דיברה הוועדה המארגנת. 1. קבלו תיאוריה שבניתי. אם הפנומן הצרפתי, לאון מרשאן לא היה זוכה בארבע מדליות זהב בבריכה, המשחקים האולימפיים לא היו כאלה מוצלחים. הוא היה הניצוץ, שהדליק מדינה, שנתנה רוח גבית לאירוע המופלא. 2. קשה להאמין איך ספורטאי אחד מצליח לייצר דומיננטיות כזו מפחידה. איך מכל המיליארדים שחיים על כדור הארץ, לא מצאו קופץ במוט שיקרא תיגר על מונדו דופלנטיס השבדי. עזבו את מדליית הזהב, שהיתה שלו בטאבו עוד מהחימום, אבל שיא עולם 6.25 מ' בקפיצה האחרונה לאותו ערב קסום בסטאד דה פראנס, זו תמונה שנמסגר ונתלה.
האתלט. אפילו תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, בא לראות את המתאבק הקובני, מיחאין לופס, שזכה בחמש מדליות זהב, בחמש אולימפיאדות שונות. אין דברים כאלה באחריות. לא הייתם רוצים ללכת מכות עם הקובני, שכבר חגג את יום הולדתו ה־41. 131 ק"ג שמכסים יבשה של 196 ס"מ. ראיתי את יריבו הצ'יליאני בגמר מתחנן שהסיוט ייגמר. אגב מה הוא עושה עם כל המדליות, מרצף את האמבטיה?
האתלט. כמה לחץ היה על כתפיו של טדי רינר, הג'ודוקא האגדי בן ה־35. הצרפתים הרי לא סתם נתנו לו להדליק את האש האולימפית, הם רצו לקבל תמורה לאגרה. שלוש מדליות זהב היו לרינר עד למשחקים בפריז. היה מי שאמר שאין מצב שהוא יצליח גם הפעם, אבל בגמר המלך טדי הראשון ניצח באיפון את הקוריאני ואם זה לא מספיק הוא הוסיף מדליית זהב נוספת בקרב הקבוצתי. גם רינר סופר עד חמש.
האתלטית. המתעמלת האמריקאית סימון ביילס היא הדבר האמיתי. לא רק ספורטאית, אלא אישיות יוצאת דופן. יש התעמלות ויש התעמלות עם ביילס וכשהיא על המזרון העיניים מופנות אליה והלב יוצא ושהאחרות ישמרו על הסדר והניקיון. הרי מי חשב שאחרי המשחקים בטוקיו והקשיים האישיים שחוותה, היא בכלל תוכל להגיע לרמות של מדליה אולימפית וביילס, למרות אור הזרקורים הלוהט, עמדה בציפיות וזכתה במדליית הזהב בקרב רב כדי להצהיר 'הנני כאן'.
אגדה מקומית. אם ב־25 ביולי, יום לפני תחילת המשחקים, היינו אומרים לכם את השם 'תום ראובני' כמה מכם היו יכולים להדביק אותו לפנים, או לענף גלישת הרוח? מי בכלל שמע עליו? זה סיפור על בחור בן 24, שנסע כל יום מראש העין לחוף הים, גם כשהסיכויים לא היו לצידו. הוא המשיך להתחרות בספורט סיזיפי ומפרך כדי להיות מדליסט זהב אולימפי. הקהל התבקש לעמוד ולהצדיע.
אכזבה מקומית. עושה רושם שמשהו בהכנה המנטאלית של אנסטסיה גורבנקו, מלכת הבריכה הישראלית, היה לקוי. כבר לא חיפשו מדליה, אלא רצו מקום בגמר, בחבורה המובילה, אולי שיא ישראלי על הדרך. השחיינית הישראלית דיברה על גודל האירוע, על הקהל העצום ובסוף האשימה את איגוד השחיה שלא סייע לה להשתתף כמחליפה בגמר ה־200 מעורב אישי. חבל, אבל אלה המשחקים הראשונים שלה ויהיה לה הרבה ממה ללמוד.
המשחק. לא מת על הנבחרת האמריקנית בכדורסל על כל עשירים והזחוחים מלברון ג'יימס ועד ג'ואל אמביד, הרי לפעמים כשהם פוגשים יריבות באליפויות כאלה זה נראה כמו חצי משחק ראווה. עד שבאו הסרבים והכריחו אותם לירוק דם על הפרקט. פתאום ניקולה יוקיץ' נותן גוף ובוגדן בוגדנוביץ' לא מפסיק לצלוף. האמריקנים חצבו את הניצחון הזה בסלע ובגמר כבר אף אחד מהם לא זלזל, כמו שדרים טים צריכה להיות.
המשחק 2.0. העימות בין רפאל נדאל לנובאק דג'וקוביץ', בסיבוב השני, לא היה טניס ענק, בטח לא מצד הספרדי, אבל זו כנראה היתה ההזדמנות האחרונה שלנו לראות את הצמד במגרש המרכזי של הרולאן גארוס, שם הם נפגשו כל כך הרבה פעמים. זה היה עצוב, כי הסרבי, שזכה בזהב, ממשיך להיות בשיאו גם בגיל 37 ואילו נדאל, בן ה־38, הולך ומתרחק מהפסגה ונראה שרגע הפרישה ממש מעבר לפינה.
התופעה. כנראה שהסערה סביב שאלת המגדר של מדליסטית הזהב, המתאגרפת האלג'יראית אימן חליף, תמשיך להעסיק את האיגודים, העיתונאים והיריבות כל פעם שתעלה לזירה. הרי האיטלקייה שהפסידה לה במשחקים טענה שמעולם לא חטפה כאלה מכות חזקות ונאלצה לרדת תוך 46 שניות. מתישהו מישהו יצטרך לקבוע תקנות ברורות.
התמונה. קשה לפעמים לקלוט מה אומרת מדליה אולימפית עבור ספורטאי, שמקדיש את חייו ומקריב את נעוריו. לראות את הגאווה בעיניו של תום ראובני, או את זעקת השבר שהתפרצה מהג'ודוקא היפנית המדהימה אוטה אבה אחרי ההפסד המפתיע שסיים את דרכה. עומס הציפיות, הביטחון ביכולת ואז ברגע מסתיים החלום עד למשחקים הבאים, או שאולי בכלל, לתמיד. הזעקה של אבה קרעה את הלב.
השערורייה. איזו אכזריות. בית הדין הגבוה לספורט לקח את מדליית הארד מהמתעמלת האמריקאית, ג'ורדן צ'יילס, אחרי שהיא כבר עמדה על הפודיום וראתה את הדגל. הכל החל כשהמתעמלת הרומניה, אנה ברבוסו קיבלה ציון גבוה משל צ'יילס בתרגיל הקרקע, אבל האמריקנים הגישו ערעור על דרגת הקושי שהתקבל ולכן גם זכו במדליה. הרומניות הגישו ערעור על ערעור האמריקאי בטענה שהוגש אחרי הזמן החוקי וזכו. חוק זה חוק, אבל שלא יתפלאו על הקשר בין ספורטאי צמרת לבעיות נפשיות.
פריז. זו הייתה אחת האולימפיאדות המדהימות אי פעם והרבה בזכות המארחת וזו אכן הפתעה. אם הייתם אומרים סינים, גרמנים, אמריקאים, היינו מבינים, אבל צרפתים, דווקא הם? האולמות היו נפלאים, הלוקיישנים מדהימים. כדורעף חופים מתחת לאייפל וסקייטבורד בכיכר הקונקורד, זה לא רק מצטלם יפה, זה ממש יפה.
צרפת לפני המשחקים סבלה מאינסוף בעיות פנימיות, עליית הימין הקיצוני, בחירות סוערות. לא מעט תיירים כבר חשבו פעמיים אם לנסוע לעיר הרומנטית בעולם או לחפש דיל טוב בטבריה, אבל זהו, כל מי שהיה החודש בשאנז אליזה, ירצה לחזור וגם יספר לחברים.
