אבישג סמברג מחכה לנו באולם האימונים בהדר יוסף בחיוך רחב. קשה להאמין שלספורטאית בת ה־22 כבר יש מדליה אולימפית אחת במשחקים בטוקיו 2020, ועכשיו היא מועמדת למדליה נוספת בפריז 2024. למה קשה להאמין? כי בעידן של ספורטאים עמוסי רשתות חברתיות ופוזות - סמברג שומרת על צניעות, על שגרת אימונים ועל רצינות שלא אמורה לאפיין את בני גילה.
המשחקים הקרובים עומדים להיות בעלי משמעות מיוחדת עבורה, וכנראה עבור כל ספורטאי ישראלי שיעלה להתחרות. אירועי השנה החולפת לא נותנים מנוח ללוחמת הטאקוונדו, ועוד לפני המפגש האמוציונלי, שכולל בתוכו הרבה חיוכים ודמעות, היא מתמקמת ראשונה באולם כדי לוודא שהכל מוכן: "אני באמת מתרגשת, מקווה שיהיה להם מעניין".
כשנכנסים לאולם ארבל (4), אלון (6) ואלה (11), תגובתה של סמברג מזכירה לנו שאולי מדובר בלוחמת קשוחה על המזרן - אבל גם בישראלית צעירה שחוותה עם כל עמה את האסון הגדול של 7 באוקטובר.
בסוף הספורטאית שבתוכה מנצחת, ופתאום לכולם יש משמעת אולימפית. היא מייד אומרת להם לחלוץ נעליים ולעלות על המזרן. הילדים הנרגשים הגיעו מצוידים באילן ובקלרה, סבא וסבתא מצד אבא ז"ל, וגם השניים מצטרפים לאימון המיוחד ומגלים כושר גופני מפתיע.
אב המשפחה, אל"ם אסף חממי, הוא אחד משני הלוחמים הבכירים ביותר שאיבדנו במלחמת חרבות ברזל, ודמותו, כמו של מאות החיילים האחרים שנהרגו בתשעת החודשים האחרונים, מלווה את ספורטאי ישראל בכל אשר יילכו.
בשמחת תורה, שהיה החג האהוב על חממי, שנהרג רגע לפני יום הולדתו ה־41, הוא שהה בבסיס עם בנו אלון. בשעה 6:29, כמפקד החטיבה הדרומית (קטיף) באוגדת עזה, השאיר את ילדו עם אחת מקצינות החטיבה ויצא להילחם.
הוא מיהר להכריז בקשר על מלחמה, והצליח להציל את חייהם של רוב תושבי קיבוץ נירים כשנלחם עד הכדור האחרון לצד חייליו המצטיינים בחפ"ק, הקשר תומר אחימס והנהג קיריל ברודסקי. גופות השלושה נחטפו לעזה.
מחבלי חמאס חיפשו את חממי באופן אישי בחדירתם לאוגדת עזה. מאות מחבלים נתפסו עם תמונתו, אבל הוא היה הראשון שעשה את מה שלימד את חייליו - להיות עמוק בשדה הקרב כבר ברגע הראשון ולהגן בגופו על תושבי העוטף.
מאז הפכו זוגתו וילדיו של חממי לסמלים של ישראל הנוכחית. אלמנתו, ספיר, שכבר דאגה לכך שילדיה יניפו את גביע הטוטו עם שחקני מכבי ת"א בכדורגל, הציעה להם להצטרף להרפתקה חד־פעמית עם המדליסטית הישראלית.
כאב וגאווה
"דבר ראשון - עושים חימום ומתחילים לרוץ", מצווה סמברג, ואז היא מגלה שהחבר'ה לא באמת באו לשחק, אלא לעבוד. המשפחה מתחלקת לצוותים, ומהר מאוד אלון משגר בעיטות לכיוונה של סמברג - שגם פוגעות. "תקשיב, אתה מאוד חזק, ולי יש תכף משחקים אולימפיים, אז בוא תשמור עלי", היא מחייכת, מופתעת. "אני מבינה שאתם בענייני ג'ודו, אבל לפי הבעיטות שלכם הגיע הזמן לעבור לטאקוונדו, אולי זה יתאים לכם יותר".
אחרי 7 באוקטובר, סמברג, תושבת גדרה, לא ראתה את עצמה חוזרת להתאמן, והרעב לאימונים שכל כך מאפיין אותה נעלם. היא הפכה את האינסטגרם שלה לכלי הסברה לישראל, ואף שאיבדה עוקב אחד או שניים - היא הצליחה להעביר מסרים חדים וברורים לקולגות שלה ברחבי העולם.
אלה מיהרו לתקוף אותה, אבל לאט־לאט השתכנעו לחשוב אחרת. באותו היום היא היתה בתחרות בחו"ל, וראתה את הלוחמים הירדנים סביבה, מי שאמורים להיות חברים שלה ולהשאיר את הספורט מחוץ למשחק הפוליטי, מצחקקים.
באותו היום הארור משהו השתנה אצלה עד כדי כך, שהיא לא עלתה על המזרן כמעט חודש. היא איבדה בנובה את חברתה קים דמתי ז"ל, ובן כיתתה עומר ונקרט חטוף בעזה. עכשיו היא מסבירה לילדים: "הדבר שהכי ממלא אותי גאווה זה לרוץ עם דגל ישראל על המזרן, כמו בטוקיו. אתם זוכרים שזכיתי במדליה?". הילדים מתביישים להודות שאינם זוכרים באיזה צבע היא זכתה.
סמברג ממשיכה לחטוף ולהחטיף, ומספרת לילדים שכשהיתה בגילם היא מאוד אהבה ספורט, אז היא ניסתה הרבה דברים לפני שהגיעה לטאקוונדו. אלה שואלת אותה מה זה דרש ממנה, מה היה סדר היום שלה אז, בתור ילדה, ומהו סדר היום שלה כיום.
"כשהייתי בגילכם הייתי ילדה עם הרבה אנרגיות, ממש כמוכם, והלכתי להרבה חוגי ספורט", היא עונה. "החיים כספורטאית הם לא קלים, אבל אני לא מתלוננת לרגע. יש לי אימון בוקר ואימון ערב, וככה אני חיה כבר הרבה שנים. נשמע לכם כמו משהו שתוכלו לעמוד בו?".
ביקור של אגדה
השאלה משאירה את הילדים נבוכים. מצד אחד הם נהנים מכל רגע, אבל פתאום הם מבינים מה זה אומר להיות מדליסטית אולימפית. ובעוד הם מדברים על מדליות אולימפיות, אל האולם נכנסת יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, יעל ארד: "אני יודעת שיש פה ילדים שהם בעניין של ג'ודו, אז באתי לראות מה קורה".
סבא וסבתא הנרגשים מספרים לילדים מי זו האישה שלפניהם. גם למבוגרים מותר להתרגש ממפגשים עם אגדות ספורט. אבל סבתא קלרה לא באה לבזבז את הזמן, ויוצאת מייד בחזרה לזירה. "כל מה שאתם עושים - גם אני יכולה לעשות", היא מכריזה, ומהר מאוד מוצאת את עצמה יורדת לכפיפות בטן וסמיכה עם הנכדים.
סמברג מזכירה לכולם שבסוף מדובר בלוחמת, ושהיא לא מתכוונת לוותר להם אם הם לא עושים תנועות מלאות. היא לא מרחמת עליהם, וגם אני מתחיל להזיע תוך כדי, כי משום מה חשבתי שזה רעיון טוב להצטרף לאימון ולראות באיזה כושר אני.
מהצד מצטרף גם גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי ולשעבר המנהל של היחידה המקצועית. לפי העין המקצועית שלו - גם בסניורים אין לי מקום כרגע, ולכן אני לא עושה קריטריון ישראלי, ואפילו לא בינלאומי.
"תשמעו, אתם ממש טובים, אבל אם אתם רוצים להיות רציניים - תתחילו להגיע אלי פעם בשבוע לרמלה, למועדון שאני מתאמנת בו, ונראה איך אתם מתקדמים.
אני מבטיחה לכם שיש לכם שעה שבועית ממני". אלה מסמיקה לרגע, ואז ממהרת לחזור לתפקיד העיתונאית: "אין רגעים שאת חושבת שאולי זה קשה מדי? תמיד רצית לעשות את מה שאת עושה?". סמברג חושבת לרגע: "התשובה הכי טובה שאני יכולה לענות לך היא שתמיד חשוב לעשות את מה שאת הכי אוהבת והכי רוצה לעשות. תמיד חשוב להמשיך לרדוף אחרי החלומות שלך".
צריך להאמין
האימון מסתיים, אבל ההפתעה הגדולה מגיעה עכשיו. סמברג שולפת מדליות לספורטאים הצעירים ועונדת אותן על הצוואר של כל אחד מהם.
שוב לא ברור מי יותר מתרגש מהסיטואציה: הילדים שמסמיקים, הספורטאית הצעירה שלא מסתירה את התלהבותה, או אנחנו הצופים מהצד, שחושבים לעצמנו שאשרינו שזכינו לספורטאיות כמותה, למשפחות כמו משפחת חממי, ולעם כזה, שכמה שהוא ציני וממורמר רוב הזמן - בסוף, באירועים כמו המשחקים האולימפיים, הוא יודע לצאת מגדרו ולעטוף את ספורטאיו באהבה.
"אני מקווה שאתם הולכים לעודד אותי מול הטלוויזיה בקיץ הקרוב, זה מאוד חשוב לי ולכל הספורטאים, ואני חולמת שוב לרוץ עם דגל ישראל מסביב לזירה", מסכמת הלוחמת עם הנשמה הגדולה.
"וואו, זו היתה חוויה חד־פעמית עבורי. ידעתי שזה יהיה מיוחד, אבל לא תיארתי לעצמי כמה", מחייכת סמברג. "באמת, גם יעל וגם אני אמרנו לילדים שמתי שהם רוצים - הם אורחים שלי ושל הוועד האולימפי הישראלי. אנחנו פה בשבילם".
הילדים, מזיעים ועטורי מדליות ניצחון, ממהרים לקפוץ על סבתא וסבא, שנראה שגם הם דורשים קצת מנוחה. אחר כך, בלילה, בשיחת ווטסאפ מאוחרת, האם ספיר שולחת הודעה: "היה להם יום מוש. אבישג מקסימה, והילדים לא מפסיקים לדבר עליה ועל האימון שהיא עשתה להם".
המדליות שליד מיטותיהם של השלושה אולי יוחלפו יום אחד במדליות אמיתיות, אי־אז באולימפיאדת 2040. כי כמו שאמרה אבישג לילדים: בסך הכל צריך להאמין, לעבוד קשה ולאהוב את מה שאתם עושים.
