אני פשוט לא מאמין, רק ביום חמישי ישבנו ביחד וחגגנו את היומולדת של אורן, ואז הגיע הטלפון. סירבתי להאמין שזה הגרוע מכל, התפללתי מכל הלב שאולי זה משהו אחר, שאולי הוא פצוע קשה, כל דבר רק לא התסריט הגרוע מכל.
אני לא מצליח להכיל את הכאב הזה, אני רק מדמיין מה ליאת ואורן מרגישים. ילד בן 25 שרק התחיל לחיות את החיים. זה פשוט נורא. קשה לי לתאר, תחושות מאוד קשות.
בהלוויה, המילים של אורן, איך שהוא חיזק את הצבא ואת המפקדים וביקש בקשה אחת, שהמלחמה לא תהיה לשווא כמו גם החיים של עומר ושל כל החיילים שקיפחו את חייהם. זה נשגב מבחינתי כמה כוחות יש לו ולמשפחתו, לא מגיע לאף אחד ולאף הורה לקבור את הילד שלו, כל החיים היו לפניו וזה קשה.
אנחנו כמשלחת אולימפית ובנבחרת הג’ודו שהיא מפעל החיים של אורן – נלחם עד טיפת הזיעה האחרונה ונדאג שהמוות של עומר לא יהיה לשווא. נשאר רק לחבק את אורן וליאת וכל המשפחה ולעמוד לצידם ברגע הכי קשה הזה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו