כדי לנהל שיחת מסדרון על העזיבה של ביל בליצ׳יק את משרת המאמן הראשי בניו אינגלנד פטריוטס אחרי כמעט רבע מאה מספיק לדעת את הנתונים הבאים: 24 שנים בתפקיד, 266 ניצחונות עם 68.7% הצלחה בעונה הרגילה, 18 הופעות ומאזן 13:31 בפלייאוף, 17 פעמים מקום 1 בבית ה-AFC מזרח, 3 פעמים מאמן העונה, ובחירה לנבחרות העשור של ה-00, ה-10, ולנבחרת ה-100 שנה ל-NFL. אה, כן, וגם 6 זכיות בסופר בול, מתוך 9 פעמים שהגיע לשם עם הפאטס.
זה רזומה שמספיק בשביל 3 קריירות אימון ששוות מקום בהיכל התהילה. וזה אפילו לא כולל את כל מה שעשה לפני שהגיע לבוסטון (לרבות עוד שתי זכיות בסופר בול כעוזר מאמן בניו יורק ג׳ייאנטס). אבל אפילו אם היה משיג עוד כמה גביעי וינס לומברדי, הנתונים האלה לבד לא היו מספיקים כדי להפוך מאמן פוטבול אמריקאי למוקד שיחת חולין בישראל, שרחוקה 10,285 קילומטר ממקום הולדתו בנאשוויל, טנסי, ובה פוטבול הוא ענף שבאופן כללי לא קיים (הסליחה עם אנשי ה-IFL).
כדי שזה יקרה, בליצ׳יק היה חייב להפוך לדבר שהוא אולי הכי בז לו בעולם: גדול מהמשחק. אחרי (ואולי לפני) הכל - ובאופן שהוא גם מדהים וגם לא מפתיע - בליצ׳יק, ממש כמו ״מקבילו״ מה-NBA גרג פופוביץ׳, הוא ממוצא קרואטי (אמו של פופ קרואטית, אביו סרבי). וכפי שאפשר ללמוד מיחסו של ניקולה יוקיץ׳ לתקשורת ולכל ה״פסטיבל״ סביב ספורט מקצועני בארה״ב, גם את גישתם הקרה והקשוחה לאורך השנים של צמד המאמנים ההיסטוריים האלה לכל מה שחיצוני למשחק עצמו רצוי ראשית לשייך למוצאם.
בנוסף, בליצ׳יק גדל והתחנך על פוטבול ממש מגיל אפס - אפילו הסנדק שלו הוא מאמן שנמצא בהיכל התהילה. ופוטבול, בניגוד למשל לכדורסל, זה ענף שבו הקבוצה, השיטה, המערכת, קודמים לכל סופר סטאר, גדול ככל שיהיה. זה האתוס. עד שמגיעים לטום בריידי.
״לצערו״ של בליצ׳יק, את 20 השנים הראשונות שלו בניו אינגלנד הוא חלק עם מי שהוא השם הכי גדול אי פעם, בענף הכי פופולרי, במדינת הספורט הכי משפיעה בעולם. ובריידי, עם השיער וקו הלסת, וג׳יזל ו-TB12, והבחירה ה-199 בדראפט ורשימת שיאים וקאמבקים מהאגדות, הוא אולי התגלמות ה״כוכב שגדול מהענף״. אלא שמתחת לכל הנצנצים והקונפטי, בריידי - שוב, בדומה למה שטים דאנקן היה עבור פופ - הוא ווינר היסטורי ופריק של עבודה קשה, וחשוב מכל: שחקן שנותן לאמן אותו. שפורח דווקא בתוך שיטה.
וזה המתח הזה, בין בליצ׳יק הזועף לבריידי הקוסם, ובין ביל הקשוח לטום השקדן, שעטה על השושלת חסרת התקדים של הפטריוטס את ההילה ה״גדולה מהחיים״. הילה שבעטיה הפך בליצ׳יק, בעל כורחו, לפנים של סיפור חוצה גבולות, דורות, ואפילו תחומי עניין, ברמה שענף הפוטבול עצמו אולי לעולם לא יצליח להשיג.
אבל זה לא נגמר בזה. כי בליצ׳יק היה גם הדה פקטו ג׳נרל מנג׳ר של המועדון כל השנים הללו - וגישתו חסרת הסנטימנטליים לחידוש חוזים, גם של כוכבים ששירתו אותו נאמנה שנים, ששמה מעל כל שיקול אחר את טובתה המקצועית העתידית של הקבוצה, הפכה עם השנים לסמל של קשיחות בענף שגם ככה טובע במאצ׳ואיזם. לצד תשובותיו הקצרות וחסרות הסבלנות לעיתונאים, לעתים תחת כיסוי קפוצ׳ון, הקלו על הציבור לפתח רגשות (בעיקר שליליים) כלפי בליצ׳יק, לכנות אותו ״דארת׳ וויידר״, ולתת לו הרבה יותר תשומת לב משמאמני פוטבול בדרך כלל זוכים לה.
ויש עוד: בין מציאת פרצות בחוקי הליגה כדי לשפר את הקבוצה שלו מחוץ ועל המגרש, לבין מספר הסתבכויות בפרשיות בהן לא רק השתחל בין אלא גם באמת עבר על חוקים (מספייגייט ועד דיפלייטגייט), ועד לדחייתו את הצעת הנשיא דאז דונלד טראמפ להעניק לו את מדליית החירות הנשיאותית (אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארה״ב), בליצ׳יק אמנם תמיד היה גאון טקטי ורול-מודל בבניית קבוצות, אבל גם תרם בעצמו לבניית תדמית וסיפור בעלי חשיבות תרבותית גדולה מאשר תוצאתו של כל משחק פוטבול שיהיה באשר הוא.
אז כן, אם ירצה תמיד יוכל להאשים את בריידי בכך שבסופו של דבר ובניגוד לכל תכנית שלבטח הייתה לו, בליצ׳יק מצא את עצמו גדול יותר מהמשחק שהקדיש לו את חייו. אבל מתישהו הוא יצטרך להסתכל במראה ולהודות שהחלק שלו בזה גדול. אולי אפילו כמעט כמו זה שבריידי שיחק ב-6 האליפויות בהן זכו יחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו