עובד עם הראש

צילום: רויטרס // בורלנד. פרישתו תשפיע על הפוטבול?

קשה להמעיט במשמעות הפרישה של כריס בורלנד מסן פרנסיסקו פורטי ניינרס. לא רק לעתיד הלא ברור של הניינרס - היא תזעזע את הפוטבול כולו.

למי שלא חי את הפוטבול, הנה תקציר הסיפור: בורלנד היה אחד הרוקים המצטיינים בליגה בעונה שעברה. כשפטריק וויליס, אחד מכוכבי ההגנה הגדולים בליגה, פרש, הוא נכנס לנעליו והתעלה בעונה די בינונית של קבוצתו. כוכב נולד. וכשלפני כמה ימים הודיע וויליס על פרישתו בגיל 30, העתיד של בורלנד נראה סלול לחלוטין.

רק שאתמול הוא פרש ואמר שהוא לא רוצה נזק למוח. בתפקיד שהוא משחק - תפקיד הליינבקר שמחייב את מספר התיקולים הגבוה ביותר - יחס השחקנים שמסיימים את הקריירה עם נזק מוחי הוא שלושה מכל עשרה. בורלנד לא רוצה את זה, וכאן החלק המעניין. להבדיל נניח מוויליס, שלא נימק את הפרישה שלו אבל סביר שעדיין חסרו לו כמה עונות להיבחר להיכל התהילה, בורלנד עוד לא עשה את הכסף הגדול שלו, בשנה אחת שבה הרוויח פחות מחצי מיליון דולר. התחלה יפה לחיים, אבל לא חיי עושר מובטחים. הוא הסביר שקרא מחקרים, דיבר עם כמה מומחים והגיע להחלטה.

הרם אדוארדס, פרשן וגם מאמן ושחקן עבר מוערך, אמר באולפן ESPN: "הסיכונים ידועים, אני לא הייתי אחד שמעביר את החיים שלו בפחד". הוא נימק את זה בהתרגשות העצומה ובתהילה. ושדר הרשת אפילו אמר בפאתוס: "החיים הם לא מספר הנשימות, אלא מספר הפעמים שבהן הנשימה נעתקת". כלומר, קיבלנו תחושה שהתקשורת כבר ממהרת להגן על הפרה החולבת ששמה פוטבול מקצועני.

אבל על הנושא האמיתי לא מדברים כאן - לבורלנד, כנראה, יש ברירה. הוא לא גדל בעוני אלא מגיע ממשפחה ממעמד בינוני באוהיו, בעוד הרוב המכריע של השחקנים מגיע מרקע עני משלו בהרבה, והם ברובם, בהכללה, שחורים.

לי סטיינברג, אחד ממייצגי השחקנים (סוכן ועורך דין) הגדולים בארה"ב, כתב כבר לפני שנה שהגילויים על נזקי המשחק עלולים להשפיע על הפוטבול האמריקני. עוד הוסיף שהמרקם הסוציו־אקונומי ישתנה קצת. שחקני מעמד בינוני לא ירצו לשחק פוטבול מקצועני, לפחות לא לאורך זמן.

בדבר אחד לא בטוח שסטיינברג צודק. הוא חושב שזו סכנה לעתיד המשחק, אבל הצופה האמריקני כבר עבר מזמן את שלב הגזענות (בספורט). אין לו בעיה שהקווטרבק או כל שחקן שהוא לא יהיה לבן. ומנגד, ספק אם אכפת לו שאנשים מסכנים את המוח שלהם עבור כסף גדול.

השינוי של הודו

יש הסכמה די מוחלטת מהם שני אירועי הספורט הגדולים בעולם - המשחקים האולימפיים והגביע העולמי בכדורגל. אבל הדעות בנוגע למהו האירוע השלישי בגודלו מגוונות כמספר התרבויות על פני כדור הארץ. אולימפיאדת החורף, גביע העולם ברוגבי, אליפות העולם באתלטיקה, הסופרבול, הטור דה פראנס... תמיד אפשר למצוא טיעון מנצח: מספר המדינות, הרייטינג, הכסף שמושקע, הכסף שנכנס, הצופים במקום. אירוע אחד שכנראה לא יקבל קולות בשאלון לחובבי ספורט ישראלים מתקיים עכשיו באוסטרליה ובניו זילנד - גביע העולם בקריקט. וליתר דיוק, קריקט של יום אחד. טורניר שסיים שלב בתים של חודש ומהיום נכנס לשלב רבע הגמר.

האלופה הודו עלתה לשלב הנוקאאוט ללא הפסד. יש לציין שפרישת כוכבי דור הזהב - בעיקר סצ'ין טנדולקר - הביאה להידרדרות מוחלטת של הודו בגירסה המסורתית של הקריקט - משחק ה"טסט" הנמשך חמישה ימים, וכיום הודו רק שביעית בעולם במשחק הזה. אבל בגירסה הקצרה הודו שולטת, ויש לכך סיבה חברתית: ההמונים בהודו אינם אריסטוקרטים אנגלים, הם עסוקים בבניית מעצמת על כלכלית ואין להם חמישה ימים לבזבז על משחק בודד. מצד שני, הם יכניסו את הכספים הגדולים של הכלכלה ההודית לגרסאות הקצרות, כולל גירסת שלוש שעות שבה משלמים בליגה ההודית משכורות של מיליון דולר לחודש.

בחרת אוסטרליה בקריקט. המארחת תיקח את הגביע? צילום: אי.אף.פי

טנדולקר ובני דורו: דרוויד, שוואג ולקסמן היו מהמאיון או מהאלפיון המיוחס של הודו. היום רבים משחקני הנבחרת גדלו מעוני להערצה ולהכנסות אדירות, ומי שמסמל את הדור הנוכחי הוא הקפטן, שיסיים את תפקידו אחרי הטורניר - מהינדרה סינג דוני, ממדינת ביהר הענייה מרודה. עם הכנסות אישיות של 31.5 מיליון דולר לשנה, הוא מדורג 16 ברשימת הספורטאים המכניסים בעולם, ובצדק: אין תפקיד מלחיץ יותר מקפטן הקריקט של הודו. מלבד המאזן המושלם, את המשוכה האחת המחייבת הוא צלח - ניצח את פקיסטן.

ניצחון דרמטי למארחת במשותף, ניו זילנד על אוסטרליה, שם אותה בעמדה טובה בהרבה לאיים על הודו. היא תישאר בבית לפחות עד הגמר במלבורן, ושלחה את אוסטרליה, שמחפשת זכייה חמישית, לחצי גמר אפשרי מול הודו. המעניין הוא שגם הקריקט הניו־זילנדי ואפילו האוסטרלי חייבים הרבה מהפריחה המחודשת לכסף ההודי. כמעט כל כוכבי ניו זילנד - החובטים מקלום וריצ'רדסון והזורקים באולט וברייסוול - משחקים בהודו. כך לגבי האוסטרלים הצעירים יותר: וורנר, פינץ' וסטיב סמית'.

לא רק הודו מייצגת את תת היבשת, אלא למעשה מחצית מקבוצות רבע הגמר. פקיסטן היא מסורתית, ולסרי לנקה כבר יש אליפות עולם אחת בעבר, והקפטן המיתי שלה, קומאר סנגקרה, מוביל את החובטים בטורניר הפרישה שלו. המפתיעה היא בנגלדש, שעלתה על חשבונה של אנגליה. ניצחון שהתקבל בחגיגות פוסט־קולוניאליסטיות בבנגלדש עצמה. הקפטן משרפה מורטזה הקדיש את הניצחון ל"לוחמי מלחמת העצמאות" שהיתה לפני 44 שנה, ודווקא נגד פקיסטן ולא נגד אנגליה. חגיגות לא פחות מרגשות היו בפזורה הבנגלדשית במזרח לונדון.