כמו בכל העולם באותה העת, גם האיגרוף ההולנדי של המחצית הראשונה של המאה ה־20 היה עניין יהודי. בעלי המועדונים והמכונים, המאמנים וכמובן המתאגרפים היו ברובם יהודים. בן בריל היה ילד יהודי שנולד ברובע היהודי של אמסטרדם ב־1912. נכון, החיים היו יותר חופשיים מאשר במאה ה־19, אבל את הזהות היהודית שלו מצא בריל גם דרך האיגרוף.
הוא היה הבן השני מתוך שבעה במשפחה ענייה עד מאוד. אימוני הכושר הראשונים שלו היו כאשר נאלץ להוריד את הדליים עם הצרכים של בני הבית במדרגות ולזרוק אותם בחצר. בלילות ישן בחדר המדרגות כי לא היו מספיק מיטות לכולם. ברובע היהודי החיים עוד היו בטוחים יחסית, אך מחוצה לו, כמו בכל כך הרבה מקומות בעולם, זה היה בעיקר עולם של קטטות. בריל, כמו רבים כמוהו בצד השני של האוקיינוס, הבין שהידיים הללו יכולות לשמש גם לספורט מקצועני ולא רק כדי להחזיק שרשראות ולהכות גוי מצוי.
יהודים, ספורט ושואה- פודקאסט מיוחד של רונן דורפן ועדי רובינשטיין
בריל מצא בית במועדון האיגרוף המקומי. בגיל 13 כבר היה ברור שמדובר בכישרון שמשלב כוח וזריזות, ובגיל 15 נבחר לייצג את הולנד במשחקים האולימפיים שנערכו כעבור שנה באמסטרדם, עיר הולדתו. וכך בשנת 1928, כשהוא בן 16 בלבד, עלה להתחרות במשחקים האולימפיים (יש עדויות שלפיהן תעודת הלידה שלו זויפה והוא היה עדיין בן 15) והצליח להעפיל עד לרבע הגמר במשקל הזבוב שבו התחרה. כשהסתיימו המשחקים האולימפיים, הלך לעבוד בקצבייה המקומית. באחת הסצנות המפורסמות בסרט "רוקי", סילבסטר סטאלון מכה בחתיכות בשר - בריל עשה זאת במציאות 60 שנה קודם. האגדה מספרת שאת הבשר הוא חתך רק ביד שמאל כי רצה לחזק אותה, היד החזקה שלו היתה יד ימין.
עד גיל 26 הוא כבר היה המתאגרף ההולנדי הבכיר ביותר והמוכר ביותר במדינה. רק שהולנד עברה תהליכים מהירים של אנטישמיות ונאציזם. בשנת 1931 הוא היה ברשימות למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1932. אבל ערב הנסיעה, הודיעו לו שהוא נופה. בריל התעקש לא להבין את המסר החבוי, אבל עד מהרה קלט שהושאר מחוץ לנבחרת בשל אנטישמיות.
ת"א שינתה הכל
בשנת 1935 הוזמן בריל למכביה השנייה שנערכה בת"א המנדטורית. הוא כיכב וניצח בקלות, והתאהב במקום וביהדות. "הבנתי שעכשיו אני רוצה לעלות לכל קרב עם מגן דוד על המכנסיים", יספר לחבריו בקהילה היהודית, שהניפו אותו על הכתפיים כאשר חזר עטור מדליות מהאולימפיאדה של היהודים. בין שהיתה זו החלטה פוליטית ובין שבאמת הזדהה עם המסר, בריל הבין שלהסתובב עם מכנסיים קצרים שעליהם מגן דוד, זו אמירה רצינית באירופה של סוף שנות ה־30.
עד 1939 עוד הרשה לעצמו להופיע עם המכנסיים הללו, אך אז המציאות המרה הגיעה גם למשתפת הפעולה ההולנדית. צחוק הגורל הוא שלמשחקים האולימפיים בברלין 1936 הוא בהחלט הוזמן, אך סירב לדרוך על אדמת ברלין. הוא התחתן עם סיליה, ונולד להם בן בשם אברהם. הוא המשיך עם האיגרוף, אבל הפרנסה העיקרית היתה מהמעדנייה שפתח באוטרכט, שמכרה - איך לא - כריכי בשר.
במאי 1940 הנאצים פלשו להולנד. החיים של היהודים הפכו קשים מרגע לרגע, ודמם הופקר ברחובות. מועדוני הספורט המקומיים שהיו שייכים ליהודים, התארגנו כדי להגן על תושבים יהודים מתקיפות חוזרות ונשנות. חברים של בריל ביקשו ממנו לשמור מרחק, "העובדה שאתה מפורסם תהפוך אותך למטרה נייחת". בפברואר 1941 החברים של בריל הרגו נאצי ממוצא גרמני שהגיע יחד עם חבריו לאזור היהודי.
הדבר הוביל לכך ש־400 גברים נשלחו למחנות ההשמדה וסיימו את חייהם חודשים ספורים מהאירוע האלים בגטו היהודי באמסטרדם. אף שרוב היהודים בהולנד לא הבינו לגמרי לאן שולחים אותם, 20 אחוזים מהם העדיפו לברוח ולא להגיע לנקודות שבהן אמורים היו להיאסף למחנות עבודה. משפחתו של בריל היתה חלק מהם. לאורך זמן הוא הצליח להתחבא ולהסתיר את משפחתו בעזרת חברים, אבל בסוף היו אלו החברים שגם בגדו בו.
החבר לשעבר שבגד
אחד מחבריו לנבחרת האיגרוף ההולנדית, ומי שנשא את הדגל של הנבחרת ההולנדית במשחקי 1928, סאם אולי, היה זה שהלשין עליו. משפחתו של אולי הפכה לנאצית, אולי פיתח שנאה לחברו לשעבר, וכמו רוב היהודים ההולנדים גם משפחתו של בריל נשלחה בסופו של דבר לברגן־בלזן, שם סיפורו הזכיר סיפורים של מתאגרפים אחרים כמו סלמון ארוך או ויקטור פרץ: בזכות כוחו הרב הוא שרד יותר מאחרים, אך גם נאלץ להתאגרף כדי לשעשע את השומרים הגרמנים.
הוא לא דיבר הרבה על הקרבות האכזריים, אבל משפחתו שמעה מחברים שיום אחד בנו אברהם חלה ומצבו החמיר במהירות. לאחר כמה ימים בריל הוכרח על ידי הנאצים להילחם בקאפו. הקאפו רעד מפחד ולחש באוזנו שאם לא יכה אותו למוות, ידאג לכל מחסוריו. בריל ביקש שני דברים: תרופה לבנו ושיפסיק להכות את חבריו. הילד הבריא כעבור כמה ימים.
בריל ומשפחתו הגרעינית היו הניצולים היחידים של המשפחה ושרדו את ברגן־בלזן עד ינואר 1945. הם ברחו לשווייץ, ומשם המשיכו למחנה של האו"ם באלג'יריה, אבודים ועדיין סובלים פיזית ונפשית מהמלחמה. בסוף השלימו את המסע וחזרו לאוטרכט. בריל, חרף כל מה שעבר, לא ויתר על איגרוף. הוא הפך לשופט בתחרויות רשמיות ונסע למשחקים האולימפיים בטוקיו ובמקסיקו. את משחקי הדמים במינכן פספס. הוא השפיע על האיגרוף ההולנדי בכל כך הרבה דרכים, ומאז שנפטר בשנת 2003, מדי שנה נערכים במדינה טקסים, תוכניות טלוויזיה ואפילו ערב גאלה לזכרו של מי ש"שאב את כוחו ממגן הדוד שעל מכנסיו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
