"גיליתי את היהדות שלי": סיליה גולד מחייכת כל הדרך למדליה

את החיוך הרחב של מרימת המשקולות סיליה גולד קשה מאוד לפספס. לכל מקום שהיא הולכת, בזמן אימונים, בתחרויות שהיא מניפה מעל הראש משקולות של מאות קילוגרמים, בטח בזמן שהיא עומדת על הפודיום, וגם לפעמים שלא הולך, תמיד זה יסתיים בחיוך מאוזן לאוזן. 

לגולד בת ה-25, שנולדה בקונטיקט שבארצות הברית, יש עכשיו עוד סיבה טובה לחייך, לאחר שלאחרונה קיבלה את תעודת הזהות והחלה לייצג את ישראל בתחרויות ובקרוב, היא תשתתף לראשונה בקריירה באליפות אירופה.

הדרך למדינה הקטנה במזרח התיכון היתה ארוכה ומפותלת, לאורכה ורוחבה של ארצות הברית. היא עזבה את בית הוריה למישיגן כדי ללמוד במכללות ומשם לקולורדו. בתיכון גילתה לראשונה את עולם הספורט, לאחר שאימה ג'ודי חגגה את יום הולדתה ה-50 ולקחה אותה לאימוני קרוספיט.

גולד הגיעה לדרגות הגבוהות בענף, ואפילו ייצגה את מדינתה בתחרויות הגדולות, אבל כך גם נחשפה לעולם הרמת משקולות ולפני שלוש שנים בלבד, היא החלה להתמקצע בענף במטרה להגשים את החלום האולימפי.

ביולי שנה שעברה, גולד הגיעה לראשונה לישראל, כדי להשתתף במשחקי המכביה. "זאת היתה חוויה יוצאת דופן וממש התאהבתי במדינה", היא מספרת בראיון מיוחד ל'ישראל היום'. "בכל מקום שטיילתי גיליתי כמה המדינה הזאת מיוחדת, התאהבתי באנשים, במזג האוויר, באוכל. כולם כאן אדיבים והיו נחמדים אליי".

במהלך התחרות, מרימת המשקולות זכתה במדליית הזהב וקיבלה הצעה מהאיגוד הישראלי לבוא ולייצג את המדינה. "זאת היתה הצעה ממש מגניבה, כי יש לי קרובי משפחה כאן בראשון לציון, וידעתי שככה אוכל להיות יותר קרובה אליהם ולהתחבר איתם ולא פעם בשנה שהם באים לבקר בארצות הברית".

אבל מסתבר שלהשפעת הביקור היה גם ערך נוסף: "גיליתי מחדש את היהדות, זה היה כל כל כך מעניין, להיות במקום של השורשים שלי, הבנתי את המשמעות להיות יהודי בדרך אחרת – מקרוב שאני פה ולא רק סיפורים מרחוק".

מה ידעת על ישראל לפני שבאת לכאן?

"ידעתי רק שזה מקום שקרובי המשפחה שלי חיים. ראיתי בחדשות וזה היה לפעמים קצת מפחיד, אבל זה ממש לא מפחיד בכלל, זה כמו כל מקום אחר בעולם. ממש לא היה לי ספק שאגיע לכאן, אלה רק הקשיים שאני מנסה להתגבר עליהם ביום יום".

כשסיליה מדברת על קשיים, אחד מהם הוא ללא ספק העובדה שהעבודה שלה נמצאת בכלל בארצות הברית. היא עובדת בחברת 'גוגל' העולמית בתור מתכנתת, וצריכה לטוס הלוך ושוב, כדי למצוא את האיזון בין האימונים, תחרויות ועבודה.

כל זה לא מצב פשוט, את חושבת שעשית את הבחירה הנכונה?

"ללא ספק. זה פשוט הזדמנות יוצאת מין הכלל, רק לדעת שאני עושה את מה שאני אוהבת והולכת אחרי החלומות שלי, זה משהו שאני מודה עליו כל יום ולא לוקחת אותו כמובן מאליו. אני יודעת שיש המון אנשים שיש להם חלומות ולא יכולים לרדוף אחריהם, ככה שמודה לישראל שנתנה לי לרדוף אחרי החלום שלי".

מתאמנת בישראל – המאמן בארצות הברית

אם חשבתם עד עכשיו שהסיפור של גולד השייכת כיום לאגודת מכבי ת"א מסובך, אז עוד לא שמעתם כלום. במהלך היום, מרימת המשקולות המוכשרת מתאמנת בהרצליה ואחר הצהרים מעבירה את האימונים להדר יוסף שבתל אביב, העיר בה היא גם מתגוררת. אלא שמאמנה האישי רוברט מוריס, יושב בכלל בארצות הברית. היא מצלמת לו את האימונים והוא מעביר לה הערות, ולפעמים זה קורה באמצע הלילה בגלל הפרשי השעות.

למוריס יש רזומה מפואר של 40 שנות אימון. במהלכן הוא היה גם המאמן הראשי ומנהל התוכנית של הרמת משקולות במישיגן. בשנת 1994, הוא הפך לעוזר מאמן נבחרת ארה"ב ולאחר שהענף צירף גם נשים לתוכנית האולימפית ב-1997, הוא שימש החל מ-2002 כמאמן הנבחרת הראשית והביא להישגים מרשימים עם מדליות רבות במשחקים האולימפיים.

"הוא עושה עבודה גדולה", מספרת גולד. "יש לי הרבה מזל לעבוד איתו, כשיש לי גם כאן מאמנים וזה מגניב ללמוד מכל כך הרבה אנשים עם ניסיון. ככל שלומדים יותר, ככה יותר טוב. יש דברים שהוא מתקן אותי ויש תיקונים גם כאן, אבל בסך הכל עד עכשיו זה עובד נהדר".

איך השתלבת בארץ ובנבחרת?

"אני לומדת עברית, אבל עדין קשה לי לדבר. כולם באימון דוברים את השפה ואני שמחה שזה קורה, כי אני מנסה לספוג מהם כמה שיותר, אבל לפעמים מרגישה קצת בודדה, למרות שכולם רוצים לעזור לי ולדבר איתי. הנבחרת כאן זה פשוט דבר מדהים, אפשר לראות עכשיו, איך הם ממתינים שאסיים את הריאיון כדי לקחת אותי הביתה כי אין לי עוד רכב. לא ציפיתי שזה יהיה ככה – כולם עם זרועות פתוחות".

אבל קשה ככה להשאיר ככה משפחה וחברים מאחור, איך שומרת על קשר?

"ברור שזה קשה, אבל צריך לזכור, שגם שהייתי בארצות הברית, לא ממש הייתי קרובה אליהם בגלל המקומות בהם למדתי. יש לנו קשר חזק ואני משתדלת לעשות שיחת וידאו איתם כמעט בכל יום, אבל פיזית אנחנו רחוקים. הם רוצים לבוא לבקר בקרוב".

איך הגיבו שאמרת שאת עוזבת לישראל?

"הם היו גאים בי ומאוד תמכו והתרגשו בשבילי, כדי שיהיה גשר לשאר הקרובים בישראל. כמובן שיש לי את התמיכה של המשפחה כאן בראשון, שמאוד דואגים לי. אנחנו מסתובבים הרבה ביחד וזה נחמד".

ראיתי הרבה ספורטאים שיום אחרי האולימפיאדה אורזים את המזוודות וחוזרים לארצם, מה יקרה איתך?

"אני לא יודעת מה יקרה עד אז, אבל אני אנסה להישאר ולהמשיך כאן את החיים שלי, לראות מה יקרה ולאן זה יוביל אותי. אני רוצה להמשיך להתאמן, וגם צריך לזכור שיש עוד אולימפיאדה אחרי פריז 2024 ואני עוד צעירה ורוצה להגיע גם ללוס אנג'לס".

תרצי להקים כאן משפחה?

"בהחלט, כשאסיים עם הרמת משקולות, כרגע אין לי זמן לזה. יש לי גם חבר, שתומך בי מרחוק וזה קשה לשמור על קשר, אבל עד עכשיו אנחנו מצליחים. הוא יכול לבוא לכאן, אבל גם הוא רודף אחרי החלום שלו בפוטבול, אז כל אחד מאיתנו תומך בחלום אחד של השני".

"נהנת לרדוף אחרי החלום"

כאמור, אחד מסימני ההיכר של גולד הוא החיוך שלה, שאפילו עלה לכותרת באליפות העולם בשנה שעברה ושבה את לב השדרים והצופים. "זה מאוד מרגיע אותי לחייך", מספרת סיליה. "אני מחייכת המון ומנסה לנצל את ההזדמנויות כדי להגיד 'אני כאן' ועושה את מה שאני אוהבת. למדתי שאם זה לא יהיה ככה, אני לא יהיה פה".

מה זה בשבילך ההרמת משקולות?

"כשאני מבצעת הרמה טובה, אין הרגשה יותר טובה מזה בעולם. אני נהנית להתאמן, נהנית לרדוף אחרי החלום. זה אומנם אכזרי, או שהרמת או שלא. בניגוד לענפים אחרים, אין כאן אולי את מי להאשים, רק את עצמך. זה אתה נגד עצמך וזה עוזר לי בכל אספקטים בחיי היום יום, עוזר אפילו בעבודה, לשמור על סדר יום ולדעת לעמוד ביעדים. צריך שיהיה לך מוח חזק, כי לפעמים יש ימים קשים, ולא כל יום יכול להיות מושלם. צריך לדעת להתגבר עליהם ולהמשיך קדימה, וללמוד איך להשתפר".

כשאת מספרת מה שאת עושה, את אולי נתקלת בכל מיני סטיגמות?

"כשאני מספרת שאני מרימת משקולות, כולם חושבים שאני מפתחת גוף, אבל כשהם מסתכלים עלי אומרים שאני לא נראית ככה. אני חושבת שזה ספורט עוצמתי לנשים. אני אוהבת לעסוק בו וכשרואים את השרירים שלי, הרבה שואלים איזה ספורט אני עושה. זה נתן לי הרבה ביטחון להיות עם גברים ולא לפחד".

יש משהו שאת לא אוהבת?

"כשהגוף כואב אחרי אימון. זה אולי בכל ענף ולוקח זמן להתאושש. אני גם עושה את זה 10 שנים, אבל בסופו של דבר לומדים להתגבר על זה".

מה נראה באליפות אירופה?

"תראו אותי מחייכת", היא צוחקת ומוסיפה, "אבל המטרה שלי זה להגיע למספרים גדולים ואולי לסיים עם מדליה, ואני מאוד מתרגשת מכך".

עד לאן את יכולה להגיע?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"המטרה כמובן היא האולימפיאדה, אבל אני הולכת צעד אחרי צעד. הקריטריון זה תהליך מאוד ארוך, ואני לא נאיבית, זה יהיה מאבק עד הרגע האחרון. אני מקווה שתראו אותי בפריז, חלום שרוצה מאז שאני קטנה, אבל יש לי עוד דברים לשפר, צריכה להמשיך להגיע יום יום לאימונים. אני חזקה, אבל צריכה לשמור על עקביות".