אחרי שהבנו שאירוח טורניר המאסטרס בירושלים היה טעות כמעט בכל המובנים, הגרנד סלאם התל־אביבי החזיר אותנו למציאות קצת יותר אופטימית.
אפשר לעשות כאן אירועי ג'ודו למופת, רק שאסור לקפוץ מעל לפופיק או להשתכר מכל מיני ניחוחות של כסף חיצוני, וספונסרים שכשלא בא להם יותר - הם פשוט נעלמים.
בשנה הבאה ישראל אמורה לארח את אליפות העולם, אבל נכון להיום, אין לכך היתכנות. יש אצלנו אולי עניין וקהילה שגדלה כבר יותר מ־30 שנה, מאז המדליות האולימפיות של יעל ארד ואורן סמדג'ה.
אבל מה אין כאן? משרד ספורט יציב, עם שר שמחזיק במדיניות שאינה מתחלפת בכל קדנציה רק כדי "לעשות דווקא" לזה שהיה לפניו. מה עוד אין? כסף. אירוח אליפות עולם, כמו מאסטרס וגרנד סלאם, עולה המון כסף. איגוד הג'ודו יכול לדאוג - בקשריו העמוקים עם הנהלת האיגוד העולמי - לקבלת האישור לארח את האליפות. הכסף חייב להיות פרטי או ממשלתי.
יו"ר האיגוד משה פונטי יכול לשבת קרוב מאוד לליאור רז, אבל מה שהוא צריך בעצם זה יחידת מסתערבים שתרים לו פאודה כלכלית בענף.
בלי תקצוב ממשלתי, לא רק הג'ודו יכול לעבור לנטפליקס - גם הכדורמים, הסיף, האופניים, הטניס ושאר הענפים שלא מתחילים בכדור ונגמרים ברגל יכולים לקפל את הפנטזיות חזרה לארון.
אם שר הספורט הנכנס לא יבין שבשביל לגזור סרטים הוא צריך לממן אותם, נישאר עם שידורים חיים ממקומות אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו