קשה להאמין שניו זילנד, גם אחרי ארבע שנות שליטה ברוגבי העולמי, לא משקשקת לפני רבע גמר גביע העולם מול צרפת. המצב פשוט מוכר לה מדי. ב־2007 היא הגיעה לרבע הגמר העולמי כמו רכבת משא, עם יותר מ־75 נקודות למשחק בשלב המוקדם וניצחון 0:40 על סקוטלנד. זה נגמר בניצחון 18:20 של צרפת האנדרדוגית לאחר מופע אפי של כריסטיאן שאבל באיצטדיון בקרדיף שבו ישחקו מחר.
וזו לא היתה הפעם הראשונה או האחרונה שהצרפתים תקעו פגיון בשריון הניו־זילנדי. גם ב־1999 ניו זילנד היתה פייבוריטית לזכייה בגביע וראתה יתרון 14 נקודות מתאדה בהפסד 43:31 בחצי הגמר. לפני ארבע שנים, בגביע העולם הביתי, ניו זילנד סברה שנפטרה מהבעיה הזו. ניצחון 17:37 בבית המוקדם הבהיר את יחסי הכוחות, אלא שצרפת, למרות הפסד לטונגה, התגלגלה אל הגמר. שם, בהתעלות הגנתית, סחטה נבחרת ביתית שחשבה שהיא מגיעה לחגיגת ניצחון. ניו זילנד שרדה בדחוק שבניצחונות - 7:8.
למה דווקא צרפת, לא מהשורה הראשונה ממש של מעצמות הרוגבי, היא אבן הנגף של המכונה השחורה? העיתונאית הצרפתייה רפאל פלטייר הסבירה לי את זה פעם בערכים. "הרוגבי האנגלופוני מבוסס על משמעת. כשנבחרות כמו אוסטרליה או אנגליה רואות את ניו זילנד, התגובה שלהן היא להתרכז בדברים שהן טובות בהם, לחזור ליסודות, והן הופכות צפויות. הרוגבי הצרפתי מבוסס על אומץ ובגלל זה צרפת עושה הרבה שטויות במשחקים חשובים. עם זאת, כשהם רואים את ה'האקה' (ריקוד המלחמה המאורי של ניו זילנד לפני משחקים) זה כנראה נותן להם יותר כוח נפשי מאשר לניו זילנדים עצמם".
אם מדברים על כוח נפשי, הדו־קרב בין הקפטן הצרפתי תיירי דוסטואה לקפטן הניו־זילנדי ריצ'י מקאו הוא התגלמות של מה שהרוגבי רוצה להראות לעולם באירוע גדול שכזה. במשחק המהירות נראה שצרפת כיום חלשה יותר, כשווסלי פופנה הוא השחקן היותר מלהיב שלהם. ניו זילנד, מנגד, יכולה להכות בנשקים רבים - מא'ה נונו, קונרד סמית' וגוליין סביאה. אפילו בקרב השחקנים הגדולים יש כמה עם מהירות מפחידה כמו קירן ריד. אבל זו נבחרת לא צעירה, וההחלטה לתת לדניאל קרטר להמשיך עד הטורניר הזה נראית לפעמים אמוציונלית. קרטר בן ה־33, מגדולי הפליי־האלס (אחד ממרכזי המשחק) בהיסטוריה, החמיץ את החלק החשוב בגביע העולם הקודם בגלל פציעה. צרפת מחזירה להרכב את מורגן פארה, מגיבורי גביע העולם הקודם, בדיוק מי שמייצג את האומץ והמקוריות שתמיד מטרידים את ניו זילנד.
יהיה עוד משחק רבע גמר מחר, בלונדון, בין וויילס לדרום אפריקה - שתי קבוצות שספגו מכות מנטליות קשות בטורניר. דרום אפריקה הפסידה במשחק הפתיחה ליפן, במה שנחשב להפתעה הגדולה בהיסטוריה של המשחק. היא התאוששה, ניצחה בקלות בהמשך הטורניר וזכתה בבית המוקדם, אבל נראה שבריאן הבאנה וג'י.פי פיטרסן רחוקים מהכוח המלהיב שהיו בזכייה בגביע ב־2007. טנאדי מטוורירה הענק, דווקא אזרח זימבבואה, הוא אחד הכוכבים מעוררי ההשראה של הנבחרת בקו הקדמי.
וויילס חזרה לאדמה אחרי שהביאה להדחה האנגלית. מול אוסטרליה היא לא הצליחה להבקיע טריי מנצח בעשר דקות שבהן אוסטרליה שיחקה בשני שחקנים פחות. הקפטן הצעיר שלה, סאם וורבורטון, סוחב סיפור לא גמור. הרחקה שלו בחצי הגמר מול צרפת לפני ארבע שנים עלתה לוויילס בעלייה היסטורית לגמר. שמונה שנות עבודה של המאמן הניו־זילנדי, וורן גטלנד, אמורות להבשיל בטורניר הזה.
הריאלטי כגזירה
דיוויד שטרן תמיד ציין את המאבק בסמים כאבן פינה בבניית האימפריה הספורטיבית־כלכלית של האן.בי.אי. בנאום הקבלה שלו להיכל התהילה אפילו הזמין לבימה את בוב לניר וציין את תרומתו של הסנטר הענק, שהיה ראש איגוד השחקנים, בקביעת כללים נוקשים מאוד נגד שימוש. שטרן אמר שלניר היה מי שאמר לו: "אני לא רוצה שאנשים יחשבו שכל ספורטאי גדול גוף שחור הוא מסומם".
שנות ה־80 וה־90 ראו קריירות מתרסקות על העניינים הללו: מייקל ריי ריצ'רדסון, רוי טארפלי והרבה אחרים, אבל בזכות אנשים כמו לניר, וגם דור של סופרסטארים שהפנים את הערך הכספי של תדמית נקייה, התדמית של הספורט כמעט נקייה לחלוטין.
שני כוכבי העל העכשוויים, לברון ג'יימס וסטפן קארי, הם אנשי משפחה למופת. לפעמים נדמה כי דווקא משום שהאן.בי.אי היא ליגה שחורה היא מתאמצת יותר בהתנהגות אישית, ברוח ספורטיבית ובקהילה. אז סיפור למאר אודום, מכוכבי האליפות האחרונה של הלייקרס, שעל פי הדיווחים נלחם על חייו לאחר מנת יתר שצרך בבית בושת (חוקי) בנבאדה, כבר לא יכול לפגוע בתדמית הכדורסל. אלא שהתדמית היא האסון הכי קטן כאן, ויש גם מציאות. הספורט המקצועני עמוס סמים ונערות ליווי. מאחרי הקלעים יודו מנהלי קבוצות שהם כמעט מעודדים שימוש בנערות לווי, משום שילדים בלתי חוקיים שצצים מיחסים מזדמנים הם בעיה גדולה בהרבה. מעבר לכך שלשחקן הכדורסל, הפרמייר ליג או הבייסבול הממוצע יש היום, גם בחישובי אינפלציה, הרבה יותר כסף משהיו לילדים הרעים המפורסמים של העבר. יש גם הרבה יותר הבנה כיום למשבר הנפשי שעוברים ספורטאים אחרי הפרישה, או במקרה אודום - אחרי התרסקות הקריירה. יש תיעוד די נרחב שספורטאים נכנסים לדיכאון יותר מאחרים. אולי בגלל זה הסנסציוניות שפעם אפיינה דיווחים כאלה, כמו במקרים של פול גסקוין או ג'ורג' בסט בבריטניה, או לורנס טיילור בארה"ב, פחות ניכרת.
שחקנים הביעו בו תמיכה, וגם מנהיג ציבור חשוב כמו הכומר ג'סי ג'קסון בא לבקר. אפשר היה רק לרחם על אשתו בתהליכי פרידה, כוכבת הריאליטי קלואי קרדשיאן, שנמצאת ליד מיטתו. הריאליטי נראה יותר מתמיד כמו גזירה.
