לרגע אחד אתמול, לכמה שעות, היה אפשר להרגיש כאילו אתה נמצא במדינה אחרת, במקום טוב יותר וודאי בעל תרבות ספורט מעולם אחר.
הרגע הזה התרחש בירושלים, באצטדיון הפוטבול על שם רוברט קראפט, שאירח 18 שחקני פוטבול לשעבר, חברי היכל התהילה של ליגת ה־NFL ברגע שהעניק גם לנו - הישראלים - את ההרגשה של תרבות ספורט מהי. זוהי כל התורה בביקור אחד.
האירוע אמנם נערך בבירתנו, כמה מאות מטרים משוק מחנה יהודה, אבל האמת היא - האמת הכואבת, אם תרצו - של"ישראליות" לא היה מקום בערב הזה. מה ללמוד מהאירוע דווקא יש לה.
כבר כשעה וחצי לפני פתיחת האירוע התקבצו עשרות אוהדים מחוץ למתחם, ובאוויר היתה הרגשה של משהו אחר. גברים עם ילדים קטנים לבושים בחולצות פוטבול, נשים שהגיעו לתמוך בגברים שרוצים רק לנשום מאותו אוויר של אליליהם ואולי (אין לפסול) לפגוש גם במושא הערצתן אי אז בשנות השמונים, נערים שמשחקים מסירות פוטבול במגרש הסמוך, ומעל הכל - שקט מופתי של מי שחיכו בתור לקבלת אישור הכניסה לאירוע.
אפילו האירוע הנפיץ היחיד - נער שנתקע בטעות באדם מבוגר ממנו בזמן שניסה לתפוס כדור פוטבול - הסתיים ב"מה נסגר איתך?" ותו לו.
אוהדים במהלך האירוע. יש לנו הרבה מה ללמוד על תרבות הספורט // צילום: דודי ועקנין
"אני כאן בשביל ג'ו מונטנה", סיפר בהתרגשות אורי, שעלה מארה"ב לפני שלוש שנים, ובחמש מילים בלבד הצליח לבטא את רגשותיהם של רוב מאות האנשים שהיו עדים לאחד האירועים המרגשים שנראו כאן בכל הקשור לספורט. למעשה, זה היה הרבה יותר מאירוע ספורט - אגדות הפוטבול שנחתו כאן כבר מזמן לא עוסקים בתחרויות - זה היה אירוע תרבותי לכל דבר ועניין.
"אני מתרגש מכדי לעבוד", אמר לי אחד מאנשי התקשורת במקום, וביטא גם הוא את גודל המעמד. ההתרגשות היתה בכל פינה באצטדיון, אפילו על פניהם של אנשים ששיחקו במעמדים של סופרבול - וגם ניצחו אותו.
להיות ג'ו מונטנה
18 חברי היכל התהילה, ובהם הקוורטר בק האגדי של סן פרנסיסקו 49, עמדו זמן לא מבוטל בשער הכניסה, במקום שבו כולם היו יכולים לחזות בהם, וחיכו שבעלי הניו אינגלנד פטריוטס, רוברט קראפט, ונשיא היכל התהילה דיוויד בייקר, יסיימו לשאת את דבריהם.
והאוהדים שהצליחו להיכנס? רובם עמדו והציגו לראווה עיניים בוהקות, עם טלפונים שמוכנים לפעולת הסלפי, וכן, הם עמדו שם בשקט מופתי. קחו את כריסטיאנו רונאלדו, לאו מסי וחבריהם באצטדיון טדי בירושלים ונסו לתאר מה שיקרה שם. אז אתמול באצטדיון קראפט זה היה בדיוק ככה, רק להפך.
כשאותם אגדות עבר פסעו לדשא - ולאחר מכן הוצגו בזה אחר זה על ידי בייקר - הקהל כבר יצא מגדרו, מעניק להם את התחושה שישראל היא־היא מדינת הפוטבול השנייה אחרי ארה"ב.
ג'ו מונטנה. חלק מהאוהדים הגיעו רק בשביל לראות אותו // צילום: דודי ועקנין
"מה שקורה פה זה לא ייאמן, בארה"ב הסיכוי שלי לראות את מונטנה היה קלוש, וכאן אני מטרים ספורים ממנו. זה מדהים", הוסיף אורי, שהרבה מאוד זמן לפני תום הנאומים והברכות מיהר לתפוס מקום בעמדה ליד כיסאו של אלילו - איפה שהאוהדים המתינו לאפשרות להצטלם עם האגדות ולקחת איתם רגע שאותו לא ישכחו.
"כשאתה גדל על ספורטאי מסוים ומעריץ אותו תקופה ארוכה - באיזשהו מקום אתה לא מרגיש שהוא זר לך, אתה מרגיש שהוא חלק מהמשפחה", סיכם בצורה יפהפייה אורי את אהבתו למונטנה.
המילה הזאת - משפחה - היתה גם חלק שבו בחר לתאר "קול ג'ו" את ביקורו בישראל, שנערך בחסותו של קראפט - נותן החסות של הליגה הישראלית. "זו הפעם השנייה שלי בישראל, ואני שוב מרגיש כמה האנשים כאן נהדרים. אצלנו המדינה משוסעת, אבל פה כולם משפחה - אתה מרגיש את זה בכל מקום", סיכם שחקן העבר הענק.
לרגע אחד, לכמה שעות, באצטדיון פוטבול צנוע בירושלים, היה קשה מאוד להתווכח עם הדברים האלה שיצאו מפיו של אחד הסמלים הגדולים ביותר של ענף הפוטבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
