לא פחות מאשר כשרון כדורסל גדול, לדני אבדיה יש לב של אריה ואופי של לוחם. פתיחת הקריירה שלו ב-NBA - בבור התחתית של וושינגטון וויזארדס ותחת שני מאמנים שלא הבינו כיצד להשתמש בו, וספק אם הכירו בכישוריו - היתה מגומגמת ולא מבשרת טובות.
הג'אמפ-שוט משלוש צלל לסל באחוזים בעייתיים (29 בלבד), והליגה הזאת, שבה הקליעה לשלוש הפכה לדת, התחילה מציבה סימן שאלה גדול סביב התאמתו של הישראלי לקצב ההתקפי המסחרר שאחז בה, ולמדד ההצלחה המהותי בה - הקליעה משלוש, כאמור.
כאן נכנסה רוחו של אבדיה הלוחם לתמונה, וגרמה לו למצוא את הדקות שלו על המגרש דווקא בהגנה. אבדיה, שהגיע לליגה על תקן מספר 2-3 עם כשרון ניהול משחק ויצירתיות, הפך לסטופר ההגנתי של וושינגטון ולמי שמדד הריבאונדים שלו בממוצע לדקה היה הגבוה בקבוצה. זה קנה לו זמן משחק, ומנע ממנו להתייבש על הספסל בדומה להרבה רוקיז שלא מצליחים למצוא את מקומם בליגה, מאבדים את אמון המועדון ומחפשים חוזה באירופה אחרי שנתיים.
הארכת החוזה שחתם עם הוויזארדס (55 מיליון דולר לארבע שנים) נראה בזמנו כמו הימור של וושינגטון, אבל היום הוא כבר נראה כמו אחד החוזים הטובים בליגה, לא פחות.
גם המעבר לפורטלנד נראה בקיץ ככזה שלא מבשר טובות. מועדון ששקוע בבינוניות מתמשכת, עם מאמן שהיה שחקן גדול (צ'ונסי בילאפס), אבל מאמן גדול הרבה פחות. גם כאן, ההתחלה היתה מגומגמת.
דני לא מצא את הטבעת מחוץ לקשת, והעובדה שלצידו שיחק אנפרני סיימונס - מספר 2 עם שיעור אחזקת כדור של פוינט גארד, לצד פרויקט סקוט הנדרסון (שהיה אמור להיות המשיח של פורטלנד והתברר להיות לא יותר מרכז מוגבל מאוד) שהבלייזרס לקחו על עצמם, סיבך את דני והוכיח שוב שלבילאפס אין יכולת לנהל נכון את הכישרון שיש לו בסגל.
נקודת המפנה
וכאן, שוב, חזר הלוחם. לאחר חודש שבילה על הספסל וליקט דקות מזדמנות, דני מצא את הג'אמפ-שוט שלו (36 אחוזים לשלוש - סביר בהחלט), אבל יותר מכך הבין שהדרך להישאר על המגרש תהיה ניצול האתלטיות היחסית שלו, הליכה לסל באגרסיביות במשחק עומד, ושימוש בטורבו הפנימי שלו במשחק המעבר.
הוא התחיל לייצר נקודות רבות במשחק המעבר, ולנהל מתפרצות באותה היצירתיות שהפגין בימים הטובים בנבחרת העתודה. אם נוסיף לכך את העובדה שהוא העלה 10 ק"ג של שרירים, והמשיך ללכת באגרסיביות על ריבאונד ההתקפה, לצד שימוש באתלטיות שלו, שמאפשרת לו לעשות חילופים ולשמור על שחקנים מעמדות 1 עד 4, והנה פורטלנד קיבלה שחקן שהפלוס-מינוס שלו הוא הגבוה ביותר בסגל שלה.
מכאן ועד לדאנק על הראש של לברון ג'יימס, ואיזה סוואגר (בעברית קוראים לזה "חוצפה ישראלית") שפיתח מול שחקנים בכירים בהרבה ממנו, והנה נולד לנו דני 2.0 - שחקן חמישייה לגיטימי ב-NBA (בוודאי בכל מועדון מהחלק הבינוני ומטה בליגה), ומי שאופק ההתפתחות והשיפור שלו נראה אדיר.
הטריפל-דאבל שלו שלשום מול קליבלנד החזקה (30 נקודות, 12 ריבאונדים, 10 אסיסטים) – הראשון שלו בקריירה ב-NBA - היה תצוגת תכלית של שחקן אשר לראשונה מוצא את מקומו ב-א-מ-ת בליגה הזאת.
מוקדם להכריז עליו כשחקן אולסטאר וכמישהו שמשתייך לרשימת 50 השחקנים הטובים בליגה, אבל הכיוון שבו צועד דני אבדיה נראה מבטיח. הוא יצטרך (סליחה על הבשורה המבאסת) להפוך את הקליעה שלו להרבה יותר יציבה, לאבד פחות כדורים במשחק המעבר, ולהוכיח יכולת לייצר סלים גם במשחק עומד, מול שומרים אתלטיים, אבל אם מגמת השיפור תימשך, ועמה יגדל הביטחון שלו בהתאמה, אנחנו מדברים על אופק של שחקן לגיטימי בקבוצת פלייאוף, ואפילו במישהו, שלצד בחירת דראפט טובה של הבלייזרס, יכול להפוך לצלע יסודית בקבוצת מערב טובה.
הכישרון שם. הוא תמיד היה. גם מוסר העבודה. אבל האופי של דני הוא הסיפור האמיתי מאחורי הנסיקה שלו בחודשיים האחרונים. ובספורט המקצועני הסופר-תחרותי של ימינו, אופי הוא מרכיב מהותי בהרבה מכישרון ואתלטיות. ולדני, כאמור, יש משלושתם.
