הערב האלים של הכדורגל הישראלי הזכיר לנו את מה שאנחנו כותבים ואומרים כבר שנים. הכדורגל הישראלי במרחק נגיעה מאסון גדול.
שינו זוארץ, ביבי נתניהו של הכדורגל הישראלי חושב שהוא ידחוף כסף לקבוצות ויקנה שקט. ארז כלפון, אהרון חליווה של הכדורגל הישראלי, משכנע את החברים והחברות שלו שמדובר רק בקומץ.
וכשאוהדי הכדורגל בכפכפים, בנעלי ספורט ובטרנינגים פרצו לכר הדשא בבלומפילד ובסמי עופר, תוך שמשפחות חפות מפשע מביטות בהם מהיציע ושחקני כדורגל מותקפים על ידם, עמדה ההנהגה של הכדורגל הישראלי וראתה ששוב היא ישנה בעמידה.
כל טקסי החטופים, כל האירועים היפים שעשה הכדורגל הישראלי נראים היום מיותרים לגמרי. הקהל שרק לפני שנה דיבר על זה שאין מכבי ואין הפועל, נזכר שכשמדובר באולטראס של קבוצות, אין באמת אהבת אדם אלא רק אהבה עצמית. לא אכפת להם מהקבוצות, לא איכפת להם מהניצחון או ההפסד אכפת להם מעצמם. אבל זה לא חדש.
מה שעצוב היה לראות זה את ברק בכר, אחד האנשים הנחמדים בכדורגל הישראלי מאבד ככה את העשתונות. דור תורג'מן כוכב העתיד של הכדורגל הישראלי גם בחר לחמם את אוהדי חיפה שלא סתם הכינוי של האוהדים השרופים שלהם הוא קופים, ירוקים.
ובבלומפילד שוב הוכח שאוהדי הפועל רק מחפשים תירוץ להשתמש באלימות. פעם עופר ינאי מעביר ליד אליהו, פעם התקשורת, פעם השוער של נוף הגליל הניו זילנדי ופעם השוער הישראלי של נוף הגליל. בפסח הקרוב הם יאספו כמה חבילות מצות לעניים ויחשבו שהם תורמים לקהילה.
אין מי שיעצור את האלימות בכדורגל הישראלי. במוקדם או במאוחר ירצח אוהד ספורט בישראל, ושינו נתניהו וארז חליווה יגידו שהם לא ידעו, לא שמעו ולא ראו.
