בתחילת חודש מרץ קיבלה אלונה ברקת החלטה לא פשוטה, אבל מחויבת המציאות. למרות שקבוצתה הייתה במקום השני ובמרחק סביר מהאלופה מכבי חיפה, היא הבינה שעם דרך משחק כזו אי אפשר להמשיך. ב"ש שיחקה כדורגל חסר השראה (בלשון המעטה), הקהל הביע חוסר אמון ברוני לוי (ואם לשפוט על פי היכולת ושפת הגוף במהלך משחקים, גם חלק השחקנים) והמומנטום היה שלילי – חמישה שערי זכות בשמונה משחקים שבהם הקבוצה השיגה רק שני ניצחונות דחוקים וגם הם על נועלות הטבלה. אלונה, שלאורך שנותיה בבירת הנגב לא ממהרת לפטר מאמנים, החליטה לעשות מהלך, לפטר את לוי ולהנחית לתפקיד את המנהל המקצועי אליניב ברדה, הסמל של המועדון, בתקווה לשנות את הכיוון ולהציל את הספינה שנראתה בדרך לשום מקום.
המהלך הזה הוכיח את עצמו. זה לא שברדה מעביר אימונים יותר טוב מלוי או שהוא הביא איזה חידוש טקטי מרענן. עצם השחרור של השחקנים מהנוקשות של לוי והנוכחות הנעימה של ברדה יחד עם סמל נוסף, מאור מליקסון, פשוט שחררה אצלם את הפקק ומאז ב"ש עברה את מכבי פ"ת בגומלין בגביע (במשחק שהגיע אליו בפיגור), הבקיעה 11 שערי זכות, ניצחה ארבע פעמים ברציפות והיא הגיעה לסמי עופר עם ביטחון שאפשר לשחזר את התוצאה מאוקטובר ולפתוח לחלוטין את מאבק האליפות.
המשחק היה עצבני מהרגע הראשון. אוראל גרינפלד ניסה לחכות עם הצהובים ולהסתפק בשיחות עם השחקנים, טקטיקה שלא הוכיחה את עצמה ולא נתנה למשחק לזרום. כבר בשלב מוקדם היה ברור ש-22 שחקנים לא יסיימו את המשחק על כר הדשא ואכן אספרייה הורחק כשספג שני צהובים תוך 20 שניות בתוספת הזמן של המחצית. ברדה עבר בתחילת המחצית למערך סופר הגנתי של 5:3:1 בתקווה לשחזר את הנס מאוקטובר, אבל המהלך הזה התברר כמקח טעות, ב"ש התבטלה לחלוטין, השער היה רק עניין של זמן ולא היה שחקן יותר ראוי ממוחמד אבו פאני לכבוש שער ענק, שער ששווה אליפות.
בסוף הדרך, האיכות והניסיון מנצחים וזה מה שיש למכבי חיפה, גם על הדשא וגם על הקווים. ברדה ראוי להמון מחמאות על החיים החדשים שהכניס בקבוצה שלו, אבל זה לא מספיק כדי לנצח במאני-טיים ולהביא אליפות. המאבק האמיתי של ב"ש יהיה על המקום השני ובגביע המדינה, שם, כדי לזכות, היא תצטרך לנצח את שתי היריבות הגדולות שלה. אם ברדה יצליח להשיג אחד מהשניים, זה יהיה הישג גדול. אליפות – היא כבר בדרך אל הכרמל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו