עם שריקת הסיום במשחק האחרון של העונה, כשהכרטיס לאירופה הובטח, נשכב עפרי ארד על הדשא באפיסת כוחות. תמונה סטנדרטית של ספורטאי שהשיג את המטרה, אבל במקרה שלו התערבבו אמוציות, לחצים, דאגות ומחשבות. אביו עודד, האיש שמלווה אותו מקבוצות הילדים והנוער, שכב בבית החולים אחרי ניתוח בשל מחלה קשה.
"אבא שלי עדיין בבית חולים, עובר ניתוחים קשים", מספר הבלם המוכשר של מכבי חיפה בגילוי לב יוצא דופן, כאילו מנתק את גילו הצעיר מהחוויה האישית, "כשאבא שלך פגוע אז גם לך קשה. חצי ממני איתו בבית החולים. הוא היה חולה כבר לפני הרבה זמן, עבר טיפולים במשך כמה שנים, עבר את הכל ועכשיו זה חזר. הוא אדם כל כך חזק שזה מדהים, אני מעריץ אותו".
כשארד מדבר על אביו הוא שוטף בדבריו. אין רגע של מחשבה או גמגום, הרגש מוביל את המילים ולפעמים אפשר לשכוח שמדובר בבחור בן 20. "אבא שלי לא בא למשחק האחרון של העונה, הוא נשאר בבית החולים כי לא הרגיש טוב", הוא מספר בהתרגשות, "לפני המשחק הוא התקשר ואמר לי 'בשביל אבא, תעשה הכל כדי להגיע לאירופה'.
עפרי ארד. "אף אחד לא מבטיח לי שאהיה שחקן הרכב" // צילום: מישל דוט קום
"זה המשחק הראשון שהוא הפסיד בכל החיים שלי. היה לי קשה לא לראות אותו ביציע, היה מוזר כשהסתכלתי ליציע בחימום והוא לא היה שם. קניתי 20 כרטיסים למשפחה הגדולה שלי, ודווקא אבא לא היה. הטלפון הראשון אחרי המשחק היה אליו, הוא התרגש והיה גאה בי".
איך היה אבא שלך בזמן המשחק?
"הוא היה בלחץ אטומי ולא רצה לדעת מה קורה. היה איתו עוד מישהו בחדר שהחתן שלו אוהד מכבי חיפה שרוף. הם הבינו שהוא אבא שלי והבקשה היחידה שלו מהם היתה לא לדעת כלום, הוא לא עמד בזה. כשהם באו להגיד לו שכבשנו, הוא יצא מהחדר וחזר אחר חצי שעה.
"אבא שלי חי את הכדורגל. אנחנו שבעה אחים, מתוכם חמישה בנים, ואני בן זקונים לאבא בן 74. כולם היו שחקנים ואני כדור אחרון בקנה. אבא היה בכל המגרשים בארץ עם האחים שלי, רק אחד מהם היה במכבי חיפה. לקחתי מכל אחד קצת, היו נותנים לי טיפים ועוזרים לי. עד היום אני מקבל מהם הודעות תמיכה. ואבא שלי גאון כדורגל. לפעמים אנחנו רואים יחד משחק והוא אומר לי, 'תראה, אלה יחטפו גול, הם לא משחקים נכון', וזה קורה. ואז הוא צוחק ואומר לי, 'נו, אבא מבין כדורגל או לא?'
"לאבא יש רגש וברור שבשבילו אני הכי טוב שיש. הוא איתי כל היום, לוקח אותי לאימונים ואז מחזיר אותי. אני אוהב את זה, כי יש לנו זמן לדבר. הכל בבית לפי הכדורגל. אחרי משחקים הוא יכול לא להוריד את החיוך או להתבצר בפינה ולהיות מבואס. אלה דברים שלמדתי להתמודד איתם תוך כדי, אבל הכל ביחד. אנשים היו נגנבים איך הוא היה בא לכל משחק, לכל אימון, גם כשהייתי בהפועל ר"ג. אם הייתי משחק בסין הוא היה מגיע בכל יום בטיסה אם צריך, זה החיים שלו. כשאני רואה את אבא שלי ביציע אני מתמלא כוחות אדירים".
יכול להיות שלחץ ההשתלבות בבוגרים של חיפה, יחד עם מה שעובר עליך ברמה האישית, הובילו אותך לעבוד עם פסיכולוג?
"אני עובד עם פסיכולוג כי אני חושב שהמרכיב המנטלי הוא אחד החשובים אצל ספורטאי. זו לא בושה, זה אחד הדברים שיכולים לשפר בן אדם ולהצמיח אותו. אנחנו עובדים על תכנון יום, ראייה מרחבית, ולא רק על ההתמודדות. מובן שאת הפסיכולוג לקחתי אחרי התייעצות עם מרקו בלבול. ההתמודדות הכי קשה היא לשמור על המקום בהרכב".
"לבלבול יש אומץ"
עד חודש דצמבר, אז הגיע בלבול לחיפה, ארד לא קיבל אפילו הזדמנות אחת בליגת העל. הצוות ההולנדי, בראשותם של מו אלאך ופרד רוטן, הלך לבוררות מול הפועל ר"ג כדי להחזירו מהשאלה, אבל לא נתן לו לשחק. "העונה חזרתי, אבל לא הראו לי שאני יכול לקבל הזדמנות", מספר ארד, "כשהעונה התחילה היו אטיין ריינן, עאיד חבשי ועוד שני בלמים עם ניסיון. הייתי בלם חמישי או שישי והיתה לי אפשרות לצאת להשאלה, אבל בחרתי להישאר".
עפרי ארד."הוכחתי שאני יותר בוגר באופי" // מישל דוט קום
מי נשאר כדי להיות בלם שישי? מה גם שבגילך היית חייב לצבור דקות משחק.
"בשנה שעברה הרגשתי פספוס כי רצו להחזיר אותי באמצע העונה, לכן חשבתי שאולי בכל זאת תהיה לי הזדמנות. עד ינואר הייתי ביציע ולא קיבלתי הזדמנויות, למרות שהייתי טוב באימונים. המזל שלי הוא שבחיפה לא מחליפים את כל הצוות. ההולנדים הלכו, אבל נשארו מאמני הכושר, רפי אוסמו ואחרים שהמליצו עלי כי ראו את האימונים. אחר כך אלי גוטמן הגיע ואמר לי שהמעמד שלי הולך להשתנות, אבל קרה מה שקרה והוא עזב. ואז מרקו בא.
"היו לי הרבה ממליצים, וגם באתי למרקו ואמרתי לו שמגיע לי לקבל הזדמנות. נכנסתי אליו שלוש פעמים, ידעתי שאם אקבל את ההזדמנות אקח אותה בשתי ידיים כי בחיפה אין דבר כזה שני צ'אנסים - קיבלתי אחד והייתי חייב לקחת אותו".
בלבול זרק אותך למים הקרים במשחק חוץ באשדוד, שהפסד בו היה מוריד אתכם מתחת לקו האדום.
"למרקו יש אומץ, וזה מה שגרם לו להצליח. הוא לא מפחד לעשות שינויים, לספסל שחקנים בכירים או לתת לצעירים הזדמנויות, הוא הולך עם הלב שלו. מרקו לא מסתכל על הלחץ או על רעשי רקע. אין אצלו גיל, מעמד או כסף, הכל מקצועי. מי שטוב משחק, כולנו שווים ואין מקום בטוח".
העונה בלבול שיחק עם שלושה בלמים. בעונה הבאה השיטה עשויה להשתנות ואז יהיו רק שני מקומות במרכז ההגנה.
"הוכחתי השנה שגם במערך של שני בלמים אני יכול לשחק. אף אחד לא מבטיח לי שאהיה שחקן הרכב, בכל אימון אצטרך להילחם על המקום. בחיפה אף פעם לא תהיה שחקן הרכב בטוח, אין דבר כזה כאן".
לא נלחצת לרוץ ישר מאפס למאה מול 20 אלף צופים?
"הוכחתי שאני יותר בוגר באופי, כל החיים שלי הייתי ככה. אף פעם לא הייתי בולט, תמיד הייתי צריך להוכיח את מקומי. תמיד הייתי בצל, או בלם שני, גם בר"ג לא באתי כשחקן הרכב. זה האופי שלי,- תמיד לוחמני, קיבוצניק".
"העיקר שיצאת מפורק"
ארד גדל בקיבוץ החותרים, קרוב לסמי עופר, ובחיפה הוא משחק מקבוצת הטרומיים. כששואלים אותו על הילדות בקיבוץ הוא מנסה להראות שלא מדובר בלהיות הילד הטוב במשק אלא במשהו אחר לגמרי, סוג של שינוי תדמית. "קיבוצניק זה אומר לא להיות מפונק, להיות 'עמך', אנשים פשוטים שלא גדלו על זהב.
מרקו בלבול. "יש לו אומץ" // צילום: יוסי שקל
"אנשים שנלחמים על המקום שלהם ותמיד יבואו עם לב ונשמה. אלה ערכים שהקיבוץ מגדל עליהם. כשהייתי ילד הייתי ברפת, בכלבייה, למדתי גם בכפר גלים והייתי עושה חליבות ברפת. היה נחמד. מי אמר שקיבוצניקים לא יכולים להיות כדורגלנים?"
דקל קינן אמר פעם שאם הוא לא היה כדורגלן, היתה לו קריירה קרבית בצבא.
"הכבוד הגדול הוא שאתה בכלל משווה אותי לדמות כמו דקל קינן, חלום. האמת היא שאם לא הייתי כדורגלן הייתי הולך לקרבי. אבא שלי היה בצנחנים ובמשפחה יש לי הרבה קרובים, כולל אחי, שעשו קריירה צבאית. הערכים הם כל הזמן להילחם. אם יש משחקים שאני לא טוב, אבא שלי אומר לי, 'לא נורא, העיקר שיצאת מפורק אחרי 90 דקות ונתת מאה אחוז'".
בחיפה לא מספיק רק לתת מאה אחוז, המועדון רוצה אליפות.
"אף אחד לא זוכר את המקום השני, מכבי חיפה הוא מועדון שמחנך על תארים ובשנה הבאה נכוון יותר גבוה. השנה, למרות המקום השני, אפשר לקרוא לזה הישג. צריך לבנות תהליך, כל הזמן להישאר בצמרת. חיפה שואפת לקחת תארים, וגם בשנה הבאה נשאף לזכות בכל התארים. אלה הערכים של המועדון. מי שגדל פה יודע את זה ונלחם על זה".
אתה מרבה לצעוק ולכוון במגרש למרות גילך. בתקופות עם שחקנים כמו אריק בנאדו ויניב קטן לא בטוח שזה היה מתאפשר לך.
"הזמנים השתנו. יש מקום לשחקן צעיר שמוכיח שהוא ראוי ויכול לדבר או להנהיג, וזה לא רק אני, יש הרבה שחקנים שיעשו הכל לטובת המועדון. אני שונא להפסיד, חונכתי שאחרי תיקו אי אפשר לישון בלילה. אחרי ה־1:1 נגד מכבי ת"א לא ישנתי כל הלילה.
"זה משהו שאני, מוחמד אבו פאני שגדל איתי בנוער ואחרים עובדים עליו, להחזיר לבוגרים את הערכים שגדלנו עליהם בנוער של חיפה. לפעמים באים לפה אנשים שלא יודעים מה זה מכבי חיפה. יש לנו הקהל הכי גדול בארץ, הכי טוב, ולא רק בגלל הכמויות האדירות. מגיע לקהל שלנו לראות הצלחות ואעשה הכל כדי שזה יקרה".
דקל קינן. כבוד גדול על ההשוואה // צילום: אלן שיבר
חזרתם לאירופה אחרי שלוש שנים, אבל להגיע לבתים בלי להיות מדורגים יהיה קשה מאוד.
"אם הקהל שלנו הוכיח שמול הפועל רעננה מגיעים 20 אלף איש, אז באירופה הוא יוכיח שסמי עופר יהיה מלא בכל משחק. נקווה שככל שיהיה קשה ככה יהיה מתוק. המטרה היא להגיע לשלב הבתים. אי אפשר לעבור קבוצות מאיי פארו כל הזמן, צריך להתאמץ מאוד כדי להיות שם, וזה מה שנעשה. כל משחק יהיה גמר גביע, ואם יש משהו שהוא מעבר לחלום זה להביא את שלב הבתים לסמי עופר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
