יותר מחודשיים ישב אלכס צ'וברביץ' בבית וחיכה שתגיע קבוצה שתסכים לדרישותיו ותצרפו לשורותיה. הסגלים הלכו ונסגרו, ונראה היה שהסנטר בן ה-33 עשוי להתחיל את העונה ללא קבוצה, עד שהגיעה מכבי ראשל"צ שחיפשה מחליף לבן אלטיט והחתימה אותו.
"זה מצב לא כיף וקצת קשה, כי אתה רוצה לשחק כדורסל", הוא מספר בראיון ל"ישראל היום", "המצב השתנה עכשיו בליגה, ולא לטובת השחקן הישראלי. חבל. בסוף הדברים הסתדרו לשמחתי".
עברת עונה בהפועל ירושלים שבה כמעט לא שיחקת.
"אם הייתי יודע שאמארה מגיע לא הייתי הולך לשם. הלכתי בידיעה שאמארה לא מגיע, והמצב השתנה אחרי חודש. פתחתי את העונה טוב וברגע שאמארה הגיע ידעתי שהמצב הולך להשתנות, אבל רציתי לתת לזה צ'אנס. קרה מה שקרה. מבאס אותי שלא נתתי יותר, כי אני כן חושב שיכולתי לתרום הרבה. זאת הייתה הזדמנות חד פעמית עבורי, אבל אני מנסה להסתכל עליה כעל חוויה".
למה בכלל בחרת בירושלים ולא בהצעות אחרות, כמו הפועל ב"ש?
"רציתי לנצל את ההזדמנות ולשחק בקבוצה גדולה, במיוחד כשאני נמצא בגיל שבו אני יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה. זה שלב בקריירה שהרגשתי שאני צריך לנסות קבוצה גדולה כמו ירושלים ולכן הלכתי לשם".
הצבת לעצמך מטרות לעונה הקרובה?
"אני לא שחקן שבא ואומר 'אני רוצה לקלוע כמות נקודות מסוימת בכל משחק'. אני רוצה שהקבוצה שלי תצליח, כי בסופו של דבר הצלחת הקבוצה היא הצלחתי האישית, ככה זה בספורט. כל הקבוצות שהייתי בהן בשנים האחרונות היו קבוצות מצליחות, וזו המטרה שלי גם בעונה הקרובה. אף פעם לא עניין אותי לקלוע 20 נקודות כל משחק, אני לא חרמן לכדור, חשוב לי שהקבוצה תצליח".
סטודמאייר. צ'וברביץ': "אם הייתי יודע שאמארה מגיע לא הייתי הולך לירושלים" // צילום: אודי ציטיאט
לצ'וברביץ' יש סיפור חיים מרתק. הוא נולד בכפר נידח ליד העיר קומסומולסק שנמצאת במזרח רוסיה, סמוך לגבול עם יפן וסין. "היו שם הרבה ימים עם מינוס 30 מעלות שפשוט לא היה אפשר לצאת מהבית. כמו בסרטים של פעם, היינו מתפרנסים מחקלאות ואוכלים את מה שגידלנו. השירותים היו בחצר, זה פשוט עולם אחר לגמרי ממה שמכירים פה בישראל. היו לי חוויות מוזרות שאני לא מאמין איך שרדתי אותן כילד".
ראשונה לעלות לישראל הייתה אחותו, ולאחר מכן אלכס בן ה-10 ומשפחתו הגיעו ארצה. "היה כבר קשה לשרוד שם, וההורים נלחמו כדי שכולנו נשרוד. היו לנו שורשים יהודיים, אז החלטנו לעלות לישראל".
בהתחלה החל הילד גבה הקומה לשחק כדורעף, אבל בגיל 19 עבר לכדורסל. "אני מאמין שאם הייתי מתחיל לשחק מוקדם יותר הייתי מצליח יותר", הוא אומר, "כמעט אף אחד לא האמין בי ולא חשב שאני יכול להיות שחקן".
אחד הבודדים שכן האמינו הוא יריב זוסמן, אביו של שחקן מכבי ת"א, יובל, שעבד באותו זמן במחלקת הנוער של אליצור נתניה ובבית הספר לכדורסל בעיר. הוא סידר לו מאמנים אישיים וניסה לדאוג לקבוצה שתסכים לקבלו לשורותיה. "בזכות יריב למעשה נשארתי בכדורסל. הוא דאג לי מהלב, בלי אינטרסים, והנה, בסוף הצלחתי".
בניסיון שלו לסגור את הפערים, ואולי גם בשל חוסר האמון של אנשי המקצוע בישראל, יצא צ'וברביץ' למסע בחו"ל. הוא התחיל בג'וניור קולג' באטלנטה, משם המשיך לתיכון מאונט זיון בצפון קרוליינה, התיכון בו גדל כוכב העבר טרייסי מגריידי. "הייתי שם שלושה חודשים", הוא נזכר, "רציתי להישאר שם וגם הם רצו שאשאר. המאמן לקח לי את הדרכון ואמר לי 'אתה נשאר פה', אבל הייתי חייב לצאת כדי לחדש את הוויזה וכשחזרתי לארץ התברר שאני צריך להתגייס. אף אחד בארץ לא היה מוכן לעזור לי עם הצבא וככה התבזבזה לי עוד חצי שנה".
לאחר שנפתרו הבעיות, הוא יצא לאיטליה והתאמן אצל רוברטו קסטלנו, שהיה מאמנו האישי של אנדראה ברניאני - בחירה מספר אחת בדראפט 2006: "הייתי אצלו חצי שנה וכל יום היינו מתאמנים שלוש שעות בבוקר ושלוש שעות בערב. הוא עבד איתי על קליעה ועל כל היסודות. הוא היה מדהים והם רצו לשים אותי בליגה השלישית, אבל שם רק איטלקים יכלו לשחק, אז נאלצתי לחזור לישראל".
צ'וברביץ'. "חושב שאני יכול להמשיך לשחק בכיף עד גיל 38-37" // צילום: אודי ציטיאט
מה שלא ראו בישראל, כנראה ראו בספרד. בקיץ 2010 פואנלברדה, שהוציאה משורותיה כמה שחקנים בכירים כמו חוסה קלדרון, וולטר הרמן ואחרים, החתימה את שחקן הפנים הישראלי על חוזה לארבע שנים ושלחה אותו לקבוצת הבת, אילסקאס, ששיחקה בליגה השלישית. "באמת היה לי שם חוזה ארוך טווח, אבל הם נקלעו לבעיות כלכליות. כל השנה שילמו לנו 3-2 משכורות, אז הייתי חייב לעזוב. עברתי לקלאביחו מהליגה השנייה והייתי שם כמה חודשים, אבל גם להם היו צרות כספיות, אז חזרתי לישראל".
אחד מחבריו לקבוצה באילסקאס היה ביסמאק ביומבו, שכבר הרוויח יותר מ-60 מיליון דולר וכיום משחק בשארלוט הורנטס מהאן.בי.אי. "ביסמאק היה אתלט מדהים", מספר צ'וברביץ', "אני זוכר שהוא קיבל זימון למחנה של נייקי לכישרונות עד גיל 18 ופואנלברדה לא היו מוכנים לשחרר אותו. הוא התעקש, נסע לשם והצטיין (רשם את הטריפל דאבל הראשון בתולדות המחנה וגם שבר את שיא החסימות עם 10, י"מ)".
אתה כבר בן 33, עוד כמה זמן תרצה להמשיך לשחק?
"אני מרגיש מצוין מבחינה פיזית, ולכן אני חושב שאני יכול להמשיך לשחק בכיף עד גיל 38-37. התחלתי לשחק מאוד מאוחר, אז אני מרגיש שהגוף שלי במצב טוב ואני לא סובל מפציעות כרוניות. חוץ מזה שיש לי גנים טובים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
