הפועל ירושלים הנוכחית, במתכונת קבוצת האוהדים, הוקמה פחות או יותר כשאווקה אשטה עלה למגרש בשכונה ורצה לשחק כדורגל. עולה חדש מאתיופיה שחלם על המשחק הפופולרי בעולם מול מועדון בחיתולים, כזה שלא היתה לו בזמנו מחלקת נוער מסודרת.
אלא שאז חברי "הפועל קטמון ירושלים", כפי שנקראה אז, החליטו להקים מחדש את ליגת השכונות בעיר. אווקה שיחק בליגה הזו יחד עם חברים מהשכונה, והחיבור בין חלום של ילד מהעדה האתיופית וזה של מועדון שרוצה לבנות את עצמו מאפס - היה אוטומטי ובלתי נמנע. עם הזמן הוקמה גם מחלקת נוער, השם חזר להיות "הפועל ירושלים" - וסגירת המעגל תגיע כשאשטה (21) ישחק עם המועדון שגילה אותו בשכונה.
זהו ראיון פתיחת עונה כפול: מצד אחד אווקה, מצד שני הפועל ירושלים בליגה הבכירה אחרי 21 שנה, כגילו של השחקן. "זו הגשמת חלום, אחת המטרות שלי מאז שהייתי ילד", הוא מספר בהתרגשות ל"ישראל היום". "אני שמח שזה קרה דווקא עם המועדון הזה, כי אני נמצא בו מגיל אפס. גדלתי יחד איתו - עד לליגת העל".
יש תחושה שהדרך שלך עם המועדון מיוחדת, כזו שלא רואים בקבוצות אחרות.
"עוד כשהייתי קטן אהדתי את הקבוצה. הייתי מגיע למשחקים וחוויתי גם משחקי עלייה. התחננתי לקבל חולצה של שי אהרון, והיום הוא המנהל המקצועי שלי. זה מרגש. שיחקתי עם שחקנים שעשו דבר או שניים בכדורגל הישראלי. זה לצמוח מכלום ולהגיע למקום הכי גדול, במקום שאתה הכי אוהב. בעבר הפועל ירושלים היתה אימפריה. בסוף היא צנחה בפתאומיות, ולאוהדים היה קשה עם זה".
עכשיו אתם בליגת העל. מה המטרות?
"לצמוח עם המועדון. עכשיו זו תחילת הדרך, והמטרה היא לתקוע יתד בליגת העל, לחזור להיות הקבוצה שהיתה לפני הרבה שנים. קודם כל שנישאר בליגה, ולאט־לאט נתקדם. יש לנו קבוצה שיכולה להתמודד בליגה העל, כי לפה היא שייכת. המסר שלי לאוהדים הוא שיש על מי לסמוך".
כבר הספקת לשחק בדרבי הראשון אחרי 21 שנה מול בית"ר - וגם לנצח לראשונה זה 30 שנה.
"הדרבי היה מרגש מאוד. בפן האישי לא ניצחתי בחיים בדרבי, תמיד היו מנצחים אותנו. בסוף, בדרבי הראשון בבוגרים, ניצחנו בגביע הטוטו. זה כיף להחזיר את הצבע לקהל. אם עד היום היתה רק בית"ר ירושלים בעיר, עכשיו יש גם את הפועל - יש עוד קבוצה בבירה".
מה הרגע שאתה הכי מחכה לו העונה? סמי עופר? בלומפילד?
"מה פתאום, הדרבי מול בית"ר ירושלים במחזור השני - לנצח בו בפעם השנייה. אחרי שאתה מנצח פעם אחת, נפתח לך התיאבון. אלה משחקים שכל שחקן חולם להגיע אליהם".
אם לא היית בהפועל ירושלים, רוב המועדונים בליגת העל כבר היו משאילים אותך, אולי אפילו משאירים אותך לעונה נוספת בלאומית.
"ברור, הפועל ירושלים זה מועדון שנותן במה גדולה לשחקנים צעירים. יש לנו סגל שרובו מהנוער. בשנה שעברה זה הצליח לנו. אנחנו מודעים ללחץ, אבל בשביל זה אנחנו משחקים כדורגל. זה לחץ טוב. יש פה שחקנים שייתנו הכל למען המקום שגידל אותם".
"סגירת מעגל מטורפת"
אשטה נולד באתיופיה ועלה לישראל בגיל 4, יחד עם אמו מרה ואביו ברהנה. הוא הילד האמצעי מבין חמישה אחים. לאורך כל הראיון הזיכרונות שלו מהילדות חדים מאוד. הוא זוכר כל פרט ממה שלדבריו "עיצב אותי, את מי שאני היום".
מהרגע הראשון גורלו נקשר עם הפועל ירושלים: מרכז הקליטה במבשרת ציון, האהבה לכדורגל והרצון של אמו שלא יסתובב ברחובות. בהיעדר שפה, ועם השתלבות קשה במערכת חברתית שלא תמיד מקבלת את האחר, המאמנים שלו בהפועל היו עבורו הכל. "בכיתה א' עברתי לגבעת גונן, ושם למדתי ביסודי", הוא מספר, "הגעתי עם המשפחה, בקושי ידענו עברית. למדנו להכיר את השכונה ואת בית הספר, ולקראת כיתה ד' התחלתי ללכת לחוג כדורגל. אמא רצתה מאוד שאהיה שם ולא ברחוב".
איך זה לגדול כילד אתיופי במסגרות האלה? בלי לדעת את השפה זה נשמע קשה.
"הגענו ממרכז קליטה עם הרבה עולים, וקיבלנו עזרה מעובדת סוציאלית. בבית אתה לומד עברית, אבל סביב המקורות שלך. ואז הגעתי לכיתה א', והיה קשה חברתית. בקושי היו לי חברים, רק אתיופים. למזלי, היה לי שכן אתיופי שלמד איתי באותה כיתה. עם השנים זה הלך ופחת, אבל לא נעלם. היו מקרים של גזענות, קללות ודברים שפחות ידעתי להתמודד איתם. נעלבתי, נפגעתי, דיברתי על זה עם אמא שלי, אבל ספגתי. זה לא משהו ששינה דרמטית את חיי, התמודדתי עם זה בצורה נכונה".
החיבור עם הפועל ירושלים עזר לך להתמודד עם הגזענות? אנחנו מכירים את המועדון שחרט על דגלו לקבל את האחר.
"לא רק שאין פה את התופעה הזו, המועדון גם עוזר לנו להתמודד. המאמנים היו באים בהתנדבות לחנוך אותנו במרכז הלמידה, והכינו איתנו שיעורי בית. היו ילדים שקראו לי 'כושי', והחונכים־מאמנים לימדו אותנו לא להתייחס לאמירות האלה אלא ללכת לדבר עם המורה ולא להגיב באלימות. היו לי חברים שחוו גזענות ופעלו באלימות. יש לי חבר שנקלע לקטטה שכזו, ופתחו לו תיק במשטרה. אני ברחתי מכל זה והתרכזתי בלימודים ובכדורגל.
"הקשר הזה - שאותם אנשים עזרו בשיעורים ואחר כך גם היו המאמנים - הוא משהו שאין בשום מקום אחר. הם הכירו אותי הכי טוב, ידעו עלי הכל ועזרו בכל מה שאפשר. מרכז הלמידה היה בצהריים, ומשם היתה אפשרות להיכנס לחוג כדורגל בשיתוף עם הפועל קטמון. ככה התחלתי. בהתחלה הייתי שוער, כדי להתחבר למשחק, שכונתי לגמרי. אחרי זה הייתי משחק בשכונה עם כדור. כל הזמן הזה חלמתי להיות כדורגלן".
"כיבוד הורים - ערך עליון"
"לקחו ילדים מכל בתי הספר באזור, ממחנה הפליטים שועפאט, מאפרת, מבית צפאפא, מכל מקום, ואיחדו את כולם לטורניר אחד", מספר אשטה על הפרויקט המופלא שנקרא "ליגת השכונות", שבעזרתו צמח והגיע לאן שהגיע. "הדגש היה לקבל את האחר, את השונה: ערבים, יהודים, אתיופים, מכל העדות והדתות - היה שוויון מוחלט. שחקן שהתנהג באופן ספורטיבי, היה מקבל כרטיס ירוק.
"לצד זה היו פעילויות של המועדון - בראש ובראשונה הטיסה לברצלונה בסוף כיתה ו'", נזכר אשטה ברגע שבו התאהב במועדון. "נבחרו כמה ילדים - יהודים וערבים. הגענו למוזיאון של ברצלונה וראינו משחק מול סביליה. זה יצר חיבור מדהים בין הילדים. השיא היה כשפגשנו את לאו מסי. הוא חילק חתימות והצטלם איתנו. זו חוויה שלא אשכח. זה גרם לי להתאהב במועדון ובמה שאני עושה. זו היתה הגשמת חלום והבנה שאפשר לחלום הכי גבוה שיש".
הנסיעה הזו שינתה בך משהו?
"אחרי שחזרתי מברצלונה, חשבתי על זה שאני רוצה לשחק כדורגל מקצועני. במקום לשבת בשכונה ולראות את החברים שלי מידרדרים - אלך לכיוון הזה. לא מיהרתי לרוץ לבית"ר או להפועל, המשכתי בקטמון. בהתחלה בכלל לא התקבלתי, אבל המשכתי לחלום ובסוף זה קרה".
מה בכל זאת החזיק אותך?
"ההורים שלי, שלא רצו שאסתובב בחוץ אלא אתמקד בכדורגל. אני מכיר הרבה ילדים עם פוטנציאל שלא ידעו לעשות את ההפרדה ונמשכו לשטויות. למזלי, ההורים שלי היו שם כדי לדחוף אותי. ידעתי להבדיל בין טוב לרע, וזה הרבה מאוד בזכותם. גם בלימודים זה היה ככה. היה לי קשה להגיד להם שהם טועים, כי כיבוד הורים הוא ערך עליון מבחינתי. באתיופיה, כשאתה מגיע הביתה, אתה צריך לנשק את הברך של אבא שלך. הכבוד שלי להורים הוא כלי".
ומה החלום עכשיו?
"החלום שלי הוא לשחק באירופה. עם מסי אני כבר לא אספיק, אבל לך תדע. בטווח הקצר אני רוצה לתקוע יתד עם הפועל ירושלים בליגת העל, לשמח את הקהל שלנו כמו שאני שמחתי כילד. זו תהיה סגירת מעגל מטורפת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו