למה אני לא יכול לקחת את הבנות שלי למשחק כדורגל?

למה אני לא יכול לקחת את הבנות שלי למשחק כדורגל? זו שאלה שמצריכה מענה. משחק כדורגל הוא אירוע שאין הבדל בינו לבין כל אירוע תרבותי אחר - קונצרט של מצוינות, שבו משתתפים אנשים שהקדישו את חייהם לשאיפה לפסגות והגיעו אליהן. מי שמפיקים מכך עונג הם הצופים ביציעים, שמריעים בהצלחות ובוכים יחד בהפסדים. לא פחות ולא יותר. זו המסגרת.

בשלב הזה קשה עוד להתייחס ל"קמצים" ו"עשבים שוטים" כשמדובר באלימות במגרשים. חזיזים ביציע ופריצות מסוכנות של אוהדים אל המגרש, עד כדי איום על שחקנים, הפכו לאירועים שבשגרה - ובכל זאת, אנחנו מזועזעים כל פעם מחדש. אני כבר לא בטוח שיש לנו זכות להזדעזע, כשהצעדים הננקטים רחוקים שנות אור מלהפוך את המגרשים לבית של כולם.

דווקא בתקופה כזו עולה הצעת חוק שתאסור הטלת עונשי רדיוס על קבוצות. דווקא עכשיו, כשהמציאות במגרשים יצאה משליטה, נשקלת האפשרות לשלול סנקציה שאמנם יש בה פגמים, אך היא עדיין כלי אכיפה חשוב. במקום זאת, יש להוסיף לארגז הכלים פתרונות שיגרמו למגרשים להפוך למקום מוגן יותר עבור כולם.

ייאמר לזכותו של יו"ר ההתאחדות, שינו זוארץ, כי עמד מול המצלמות והשיב לכל שאלה בעקבות המחדל במשחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. הוא אף הבטיח לפעול בעוצמה נגד הפורעים. טוב עשתה גם המשטרה שעצרה את המשחק - ספורט לא היה שם.

אך זה לא מספיק, במיוחד כאשר זריקת אבוקה על הדשא ברמת גן הביאה רק לדחיית פתיחת המשחק. הליגה פספסה אתמול (רביעי) הזדמנות להעביר מסר של חוסר סבלנות לאלימות וביזתה את עצמה בהתלבטות ארוכה מה לעשות בנידון.

כדי לייצר שינוי אמיתי, יש להנהיג נורמות חדשות, לפעול בעומק מול כל קבוצה ובכל דרג, לטפל בכל פלח אוהדים, וליצור מציאות שבה אף ילד או ילדה, אף הורה, לא יחשוש להגיע לאף אצטדיון במדינה - בין אם זה סמי עופר ובין אם זה דוחא. אלה לא יכולים להיות חלומות. המציאות מחייבת מגרשים בטוחים.

המילים חשובות, אך המעשים חשובים יותר. אם צריך להחרים מצתים כדי למנוע הדלקת אבוקות, תנהיגו מדיניות כזו, אפילו אם היא דרקונית לזמן מה. התחושה היא שהספורט, התרבות והמשחק נדחקו למושב האחורי—ואסור שזה יקרה. תנו לי לקחת את הבנות שלי למשחק כדורגל בלי לחשוש ממראות של שדה קרב. מגיע להן את המינימום הזה. מגיע לכולנו.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות