שנת 2024 תגיע הערב (שלישי) לסיומה, ולכבוד המאורע בחרו כתבי "ישראל היום" את הרגעים שעשו להם את השנה שחלפה. מההישגים באולימפיאדת פריז, דרך הכדורגל והכדורסל הישראלי ועד ליורו - אלו האירועים הכי משמעותיים שבחרו כתבינו.
נורמליות יכולה לרגש
רונן דורפן
זה קרה כמה דקות לפני שהחל המשחק שבו איטליה ניצחה 1:4 את נבחרת ישראל באודינה. כמה עשרות אנשים קמו לשרוק בוז. נודה על האמת: זו היתה הציפייה גם בכלי התקשורת הזה, והכותרת הזמנית אפילו אמרה ש"המשחק החל בצל אווירה עוינת". ואז התרחשה סטייה מהתסריט: רוב הקהל האיטלקי קם על רגליו ומחא כפיים להמנון הישראלי כדי להחריש את שורקי הבוז.
לא, זו לא היתה תמיכה גורפת בישראל. ביקרתי שוב באודינה כעבור כמה שבועות למשחק רוגבי, ויש שם כל מיני דעות על המלחמה. בכלל, כל מאמרי הפרשנות על "אירופה" או "איטליה" הם סתם הרהורי לב של כותבים. היה כאן פשוט קהל שאמר לקומץ רעשני משהו כזה: "אתם לא תגידו לנו מה לחשוב. אנחנו נחליט לבד ונקבל החלטה בצורה רצינית, ולא בגלל שמישהו ארגן שריקות בוז במשחק כדורגל. וכרגע באנו למשחק ספורט, ואנחנו נכבד את האורחים שלנו".
ואלינו התייחסו בדרך די לא אופיינית: לא רוצחי ילדים, וגם לא מגיני היבשת מפני האסלאם. סתם אנשים שבאו ממקום עם בעיות מורכבות, אפילו בנבחרת שלהם יש יהודים עם ערבים, והם רק באו לשחק כדורגל. מתברר שנורמליות יכולה לרגש.
הפועל שוב הפסידה. למי אכפת?
עדי רובינשטיין
שלוש פעמים ראיתי את הפועל תל אביב יורדת ליגה בחיי, אבל אין ספק שהאחרונה, זו שהתרחשה בשבת השמשית במאי בעקבות הפסד למ.ס אשדוד באצטדיון בלומפילד, היתה הכי פחות כואבת, וזכורה לי כאירוע שעיצב מחדש את היחס שלי לכדורגל בכלל ולהפועל בפרט.
זו היתה הפועל תל אביב הגרועה בכל הזמנים בכל החלקים שלה. בעלים שעשה כל טעות אפשרית, מאמן שהגיע בחטא והחליף צוות מקצועי מהגרועים שידע הכדורגל הישראלי, שחקנים לא מחויבים שהשם הפועל תל אביב לא אמר להם דבר. ירידה כתובה על הקיר כבר מחודש ינואר.
שאלתי את עצמי למה זה מרגיש ככה, בשעה ש־20 אוהדי אשדוד חגגו את ההישארות שלהם בליגה מול הפרצוף שלי. ההסבר שלי היה פשוט: המלחמה שינתה את כל החשיבות של הספורט עבורי, והטקסים שנערכו ועדיין נערכים לפני כל משחק, שמנציחים פנים צעירות עטופות בצעיפי הפועל שלא יזכו עוד לראות את הקבוצה משחקת - הזכירו לי כמה טיפש הייתי כשדיברתי על ירידת ליגה במונחים של טרגדיה.
אור בתוך החושך
אורן אהרוני
הרגע המרגש והמשמעותי ביותר של השנה עבורי היה זכייתה של החותרת הפראלימפית מורן סמואל במדליית הזהב במשחקים בפריז. זה היה לא רק ניצחון ספורטיבי, אלא רגע עמוק של השראה, גאווה ותקווה. מורן ייצגה באותו יום מיוחד עבורה את הרוח הישראלית - כזו שאינה נכנעת גם מול הקשיים הגדולים ביותר.
היום הזה היה יום טעון במיוחד. כמה שעות קודם לכן הגיעה הידיעה הכואבת על מציאתן של שש גופות של חטופים במנהרה ברפיח. תחושת הצער והכאב היתה כבדה מנשוא והחדשות הללו העיבו על השמחה הלאומית, אך כשצלילי "התקווה" נשמעו בטקס המדליות, התחושה השתנתה.
הדמעות שזלגו מעיני מורן, ומעיני רבים אחרים באותו רגע, היו לא רק דמעות של אושר. הן היו תערובת של כאב וגאווה, תזכורת לעוצמתה של הרוח האנושית, המסוגלת להתעלות מעל לטרגדיות ולהראות לעולם את חוסנה.
מורן העניקה לנו רגע של נחמה ואחדות בתוך מציאות מורכבת. היא הזכירה לכולנו שגם בימים חשוכים אפשר למצוא אור. עבורי זה היה רגע שיישאר חקוק בזיכרון לעד.
גאווה ישראלית
ליאב נחמני
פעם בארבע שנים יושבים כל חובבי הספורט מול הטלוויזיה ומריעים לספורטאים האולימפיים. הפוגה מכדורגל ומכדורסל לטובת ג'ודו, התעמלות אמנותית, שיט, ואפילו אופניים באולמות. כולנו מנסים להבין מתי נפילה על המזרן מזכה את ענבר לניר ופיטר פלצ'יק בניקוד, או אם הרוח טובה לתום ראובני ולשרון קנטור.
כל אחת מתוך שבע המדליות של המשלחת הישראלית באולימפיאדת פריז היו רגע שיא עבור המדינה בשנה קשה של מלחמה. מדינה שלמה התפללה שארטיום דולגופיאט ינחת על הרגליים, ושבנות ההתעמלות יתפסו את החישוק והסרט. זה לשבת מול המסך ולהיות בטירוף גם כשלא תמיד מבינים את החוקים, אבל פה כל היופי - והגאווה: העיקר המדליה והדגל, שמתנוסס על אפם ועל חמתם של כל השונאים ברחבי העולם.
זה לא הגיל, זה התרגיל
נדב יעקבי
24 שעות לפני משחק חצי גמר יורו 2024 נשאל אדריאן ראביו, קשר נבחרת צרפת, לגבי הכוכב בן ה־16 של היריבה ספרד, לאמין ימאל. ראביו אמר: "ברור שבגיל כזה יהיה לו קשה לתפקד בחצי גמר של טורניר גדול".
בדקה ה־21 של חצי הגמר במינכן, כאשר צרפת הוליכה 0:1, קיבל לאמין ימאל את הכדור מחוץ לרחבה. מולו ניצב שחקן אחד, אדריאן ראביו. לא בטוח שבאותה שנייה המילים שאמר הצרפתי ערב קודם לכן ישבו לו בראש, אבל מה שבטוח זה שימאל תפקד מצוין. מעבר למצוין. הוא זרק את ראביו הצידה בתנועת מותניים מהירה, ואז שלח כדור מסובב ומדויק להפליא לקורה ופנימה.
ארבע דקות אחרי שער השוויון של הנער עם הגשר על השיניים הגיע שער הניצחון של דני אולמו, וכמה ימים לאחר מכן ספרד ניצחה בגמר את אנגליה וזכתה ביורו. מעבר לעובדה שהשער של לאמין ימאל זכה בתואר שער הטורניר, הרגע הקסום הזה הוא רגע היסטורי. כי השער הזה ייזכר לעד כנקודת הזמן, שבה ילד הפלא של הכדורגל העולמי הפך לדבר הגדול הבא.
הגביע למען הרש
אבי סגל
עבורי לא היה ספק. הרגע המיוחד והמרגש עד דמעות של השנה היה בהנפת גביע המדינה בכדורסל בחודש מאי. רגע שחיבר את כולם לכאב הכל כך גדול של החטופים בעזה.
הפועל ירושלים זכתה בגביע אחרי ניצחון על מכבי תל אביב. רגע לפני טקס ההנפה הלבישו על הגביע את החולצה עם דיוקנו של החטוף הרש גולדברג־פולין ז"ל, אוהד מושבע של הקבוצה האדומה מהבירה. מי שהלבישו את החולצה על הגביע היו אופיר אנגל, אוהד הקבוצה ששב משבי חמאס, ואחותו של הרש. לאחר מכן הניף הקפטן ליוואי רנדולף את הגביע. זו היתה התרגשות עצומה.
בכלל, התמיכה של הקהל הירושלמי במסע להחזרתו של הרש היתה מדהימה. הם לא חדלו להזכיר בכל הזדמנות את מי שהיה אוהד של קבוצות הכדורסל והכדורגל בכל דרך אפשרית. כל אוהדי הפועל ירושלים לבשו בגמר את החולצה עם תמונתו ועם הכיתוב "מחזירים את הרש הביתה". במשחקי הקבוצה היה כדרך קבע דגל פריסה ענק עם תמונתו.
בחודש אוגוסט הגיעה הבשורה המרה שהרש גולדברג־פולין ז"ל, יחד עם עוד חמישה חטופים, נרצח בשבי. הלוואי שהוא זכה לפני מותו לראות את המחווה המצמררת עבורו בגמר הגביע מצד הפועל ירושלים.
