למרות ניצחון דרמטי וסוחף נוסף של בית"ר ירושלים בדקות הסיום, מה שתפס את הכותרות מהמשחק שלה נגד בין מ.ס. אשדוד היה התקרית המכוערת בין שוער אשדוד, אריאל הרוש, לאוהדי בית"ר. אין דרך להפוך את זה או לנסות להסביר. זה היה מכוער. עשרות אוהדים המקיפים רכב של אדם, מקללים ויורקים עליו, בעוד הוא מגיב באלימות שלא רואים בכל יום בין שחקן לאוהדים - זה פשוט מחזה רע.
גם מה שקדם לאירוע מחוץ לאצטדיון, הקללות נגד הרוש לאורך כל המשחק והתגובות האלימות שלו לאוהדים עוד בתוך תחומי המגרש, נראו כמעט סוריאליסטיות. במציאות המטורפת שבה אנחנו חיים בישראל, כאשר חיילים נהרגים מדי יום ומאה חטופים נמקים בשבי חמאס בעזה, להגיב באלימות למתרחש על מגרש הכדורגל זה לא רק דוחה ופסול - זה גם מטומטם. זו דוגמה איומה לצעירים, זה שם רע לענף, וזה בעיקר חסר כבוד בצורה העמוקה של המושג, בוודאי על רקע שגרת חיינו בארץ. הרוש עצמו פרסם מעין התנצלות על התנהגותו בחשבון האינסטגרם שלו.
האירוע מעלה תהיות. עד איפה אפשר כאוהדים לחדור למרחב הפרטי של שחקן? איפה עובר הגבול? ומהו הלך הרוח שמאפשר התנהגות כזו? קללות הן חלק בלתי נפרד מהנוף ומהתפאורה של משחק כדורגל באצטדיון, בוודאי במועדונים בפרופיל גבוה עם קהל גדול. אבל כאן הסיפור הוא קצת שונה כי להרוש יש היסטוריה עם בית"ר כשחקן, ועם אוהדיה באופן מיוחד. עוד כקפטן הקבוצה וכשחקן בית השוער היה הראשון שיצא נגד הקהל בסאגת השחקנים הצ'צ'נים, זאור סדאייב וג'ברייל קדאייב, ויחד עם יו"ר המועדון דאז איציק קורנפיין עמד כנגד גל הגזענות ששטף חלקים נרחבים מהיציע הבית"רי בתחילת העשור הקודם.
אחר כך הגיעו העזיבה למכבי נתניה, הסכסוך הכלכלי עם המועדון בתקופת אלי טביב והמעבר ליריבה השנואה ביותר על הצהובים־שחורים - הפועל ת"א. זה העמיק את השבר של הרוש ביחסים עם הקיצונים שבאוהדי בית"ר, ובמקביל, מכיוון שחתם דווקא אצל האדומים, כשחקן בית וכקפטן עבר בית"רי הוא הפך ללא לגיטימי גם בעיני רבים מהמתונים שבהם. הוא הפך להיות שנוא בטדי ברמה שדמתה רק ליחס שיוסי אבוקסיס זכה לו כשחקן, אחרי המעבר שלו להפועל ת"א.
עשור עבר מאז עזב את בית"ר, אבל הרוש עדיין סובל מהטרדות של אלימות מילולית כלפיו וכלפי בני משפחתו, על המגרש ומחוצה לו. זה כבר כמעט פולקלור. שלשום לאורך כל המשחק, על רקע ההתגרויות של אוהדי בית"ר, היה נראה כאילו הוא על סף לאבד את זה. זה קרה גם אחרי שריקת הסיום, כשהרוש הגיב לאוהד מקלל באלימות שרק התערבות של אנשי אשדוד מנעה את התלקחותה.
כל זאת, ועוד, עמדו ברקע של התקרית המכוערת בין הרוש לאוהדי בית"ר מחוץ לאצטדיון. אבל אם המקרה הזה היה עומד לבדו, בלי הקשר רחב, עוד היה אפשר להגיד אוקיי, האוהדים הגזימו, הרוש הגזים. קורה. זה יכול לקרות, כשהדם חם והרגשות בוערים. זה כדורגל אחרי הכל. מנגד, אוהדי בית"ר רבים כועסים ואומרים כי השוער הזמין את היחס הזה מהאוהדים בשל התנהגותו אתמול ולאורך השנים.
אבל, כשכל זה בא יחד עם שירה גזענית לשנאת ערבים וספציפית בגנותו של סלים טועמה הנחמד, שרק בשנה הזו ביקר עשרות פצועים ומשפחות שכולות, ותוך כדי חיבוק ושירי עידוד לאיתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי ומהדמויות המפלגות ביותר בחברה הישראלית, אי אפשר להכחיש, להקטין או להתעלם - התקרית נראית כחלק מרוח מסוימת. הרוח הזו שכולנו מרגישים בשנה וקצת האחרונות, שכולנו נתקלנו בביטויים שלה. רוח שמסמלת שמותר. שאפשר להתנהג באלימות, כאן ועכשיו, נגד כל מי שרואים בו אויב ברגע נתון. איזו רוח אלימה ששוטפת את החברה הישראלית בחסות המלחמה, ולא דילגה גם על אוהדי בית"ר ועל אריאל הרוש.
התגובות של הרוש לאורך המשחק ולאחריו היו לא טובות. כשם מוכר וכשחקן ותיק שמשמש דוגמה לשחקנים צעירים, אסור להתנהג כך. הוא לא שלט בעצמו, וגם הודה בזה. אבל בתוך האצטדיון ובזמן המשחק זה דבר אחד, ומחוץ לאצטדיון זה משהו אחר לגמרי. מחוץ לאצטדיון, הרוש הוא אדם פרטי, שכבר עשור יורדים לחייו, מקללים אותו בכל משחק מול בית"ר 90 דקות.
הוא מצידו מבליג. לפעמים מגיב קצת, אבל הפעם הוא התפוצץ. ההתנהגות של אוהדי בית"ר ירושלים במהלך המשחק היתה מוגזמת ומכוערת, אבל היא עדיין היתה בגדר דברים שקורים במשחק כדורגל באצטדיון. כל מה שקרה מחוצה לו הוא חציית גבול. התגובה של הרוש אלימה ולא ראויה לכדורגלן במעמדו, אבל ההיסטוריה האישית שלו עם חלק מאוהדי בית"ר, יחד עם העליהום המוגזם עליו אתמול, הובילו אותו לאיבוד עשתונות מסוכן. הבעיה האמיתית, כאמור, רחבה הרבה יותר. השירים, השרים ואווירת התרת הדם שברקע שימשו זרזי בעירה המכשירים את האלימות המתפרצת הזו, שכל כך דומיננטית במחוזותינו בימים אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו