"עברתי מרעידת אדמה בטורקיה למלחמה באוקראינה, ואז אשתי אמרה חלאס"

בגיל 29, ואחרי שלל תחנות במהלך הקריירה, נראה שגיא חדידה סוף־סוף מצא בית במכבי בני ריינה. עם 4 שערים ו־3 בישולים ב־10 מחזורי ליגה (6 שערים ו־4 בישולים בכל המסגרות), זו כבר העונה הפורה בחייו של הקשר, שמעולם לא הגיע למספרים האלה בעונה שלמה. השנה הכל התפוצץ. יש שמגדירים זאת פריצה מאוחרת, ובראיון גלוי לב ל"ישראל היום" חדידה מדבר על הסיבות והדרך שעשה עד שהדברים החלו לפרוח בריינה.

"בחיים אסור להסתכל אחורה ולהגיד 'מה היה קורה אם', כי זה מכניס אותך ללופ שאי אפשר לצאת ממנו", פותח חדידה, "בסופו של דבר קריירה של שחקן היא קצרה וצריך הרבה מזל. אני מאוד נהנה מהרגע. ריינה קבוצה מאוד התקפית, אני משחק מאחורי החלוצים ומביא את היכולות שלי לידי ביטוי בשליש האחרון".

אולי שרון מימר מוציא ממך יותר מאחרים?

"התפקיד ששרון ייעד לי היה חלק בקבלת ההחלטה להגיע לריינה. הגורם הכי משמעותי במה שקורה העונה הוא שרון מימר. זו קדנציה רביעית שלי איתו. שמרנו על קשר גם כשהייתי באוקראינה ובהונגריה, כך שהחזרה לעבוד תחתיו היתה מאוד טבעית".

מה הגורמים שהופכים את בני ריינה לקבוצה איכותית השנה?

"אנחנו קבוצה מאוד מוכשרת, התקפית, בצלמו של שרון, והוא מנהל את זה הכי טוב שיש. הרגשנו את זה מהרגע הראשון. איכות השחקנים בקבוצה הזאת היא דבר חריג בנוף שלנו, בעיקר הישראלים. זה של סעיד בסול - הוא הלך עם מה ששרון רצה, 'התאבד' על השחקנים, מצד אחד ניסיון ומצד שני איכות, וכל זה על השלד של השנה שעברה, שהיתה קבוצה מדהימה.

"אמרו שריינה לא יכולה לשחזר את העונה שעברה, אבל מבחינתי העונה השמיים הם הגבול. שרון לא מונע מאגו, לא נקמן וזה משהו מיוחד בכדורגל. בסוף הוא עושה מה שנראה לו נכון כדי לנצח והוא לא יתנקם בשחקן או במקורב זה או אחר. הכל מקצועי. ההכנה הטקטית היא ברמה הכי גבוהה שיש, הוא יודע להתאים את הטקטיקה לסגל וזה מה שמייחד אותו. הוא לא כופה את הטקטיקה על השחקנים, אלא מתאים אותה לסגנון של השחקנים".

"בתחום הבין־אישי הוא המאמן הכי טוב שהיה לי. השחקנים מאוד מכבדים אותו כי הוא מדבר לכולם בכבוד, גם אם עלית מהנוער וגם אם אתה מרוויח הכי הרבה כסף. זה משהו שגורם לכולם לכבד אותו כבן אדם".

יכול להיות שגיא חדידה היה צריך מאמן שיעשה איתו את הדברים הנכונים בגיל מוקדם יותר. הוא גדל בערד, עבר למרכז בגיל צעיר וניסה להגשים את החלומות בהפועל תל אביב, אבל הם לא התממשו והוא החל לנדוד. כיום, כשהוא נשוי לאיזבל ואב טרי לתאי (4 חודשים), אין לו בעיה לעשות את הדרך מהוד השרון לריינה מדי בוקר, ובמבט לאחור זו לא נראית לו משימה קשה במיוחד.

"הילדות בערד היתה יותר פשוטה מהיום", הוא מספר, "יותר לשחק בחוץ ופחות מסכים, בעיקר בעיר כמו ערד. זה עזר לי להשתפשף ולקבל את החוצפה של הרחוב. אין באמת מתקנים - מגרשי אספלט, משחקים בגשם. בגיל 9 יצאתי עם הפועל ערד לכסייפה וחטפנו אבנים על האוטובוס. אלה דברים שבונים אותך ומחשלים. אין שם תרבות ספורט, אני יודע שזה לא השתנה כי אני עוד מגיע מדי פעם לעיר ורואה איפה גדלתי. אגב, לקחתי משם גם את אשתי. הכרנו כילדים ואז עזבתי בגיל 13. פגשתי אותה שוב 10 שנים אחרי זה באיזה אירוע. דור פרץ שיגע אותי להגיע, וברגע שפגשתי אותה שם ידעתי שזהו, שנועדנו להיות יחד".

דווקא ממקום כמו ערד עוברות מחשבות כמו איך אני מגשים את עצמי ממקום כזה ויוצא החוצה?

"ילד בן 12 שנוסע באוטובוס לכסייפא־חורא - זה לא פשוט, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אף פעם לא חשבתי על מה אני מקריב, אלא יותר על איך אני מגיע לקצה הפירמידה ויוצא שחקן כדורגל. סימנו אותי, אתה יודע שבערד אין יותר מדי כישרונות או תרבות ספורט. הייתי בהפועל באר שבע ומשם עברתי להפועל תל אביב".

ציפור קטנה לחשה לי שאבא שלך אהד את בית"ר ירושלים. מה זה מבחינתו לקחת אותך להפועל?

"זה לא היה משמעותי מבחינתו. הפועל תל אביב היתה בשנים האלה מועדון מאוד מוצלח, דאבל, אירופה. מאז התחלתי מסעות שאין לך מספיק מקום בכתבה כדי להכניס את כולם. עשיתי שתי הופעות בבוגרים בהפועל תל אביב עם אלי כהן השריף, אופיר חיים היה מאמן הנוער ועזר לי ממש. משם השאלה לרמת השרון, באותה עונה עברתי ליבנה, משם לכפר סבא עם שרון מימר, בית"ר ת"א/רמלה עם זיו אריה - אלה מאמנים שפגשתי בהמשך בתחנות אחרות. עונת הפריצה שלי היתה בהפועל חיפה עם ניר קלינגר, מכבי פתח תקווה ועליית ליגה, הפועל ירושלים, והספקתי להיות בבני ריינה חודשיים. משם עברתי לאוקראינה, הייתי בטורקיה חודש, אבל הליגה הופסקה בגלל רעידת אדמה, אחר כך הונגריה, ואז אשתי אמרה לי חלאס - היא היתה בהיריון וחזרנו לישראל".

מרגיש כמו הנוסע המתמיד. בטורקיה היית רק חודש בגלל רעידת האדמה, הספקת לחוות אותה?

"קמתי בבוקר למיליון טלפונים. בעיר סקריה היתה רעידת אדמה ועשרות אלפי הרוגים. קבוצות התפרקו כי שחקנים עזבו. אצלנו זה פחות הורגש".

מרעידת האדמה בטורקיה עברת למלחמה באוקראינה, אם כי צ'רנומורץ אודסה נחשב שם למועדון גדול. איך היה לשחק בזמן המלחמה?

"קודם כל, צ'רנומורץ הוא מועדון גדול ומוכר באוקראינה. היתה הגבלת קהל של עד 1,000 איש, אבל נהנינו שם מאוד. השתפרתי שם המון. זה טיפה מיושן מה שעושים שם, בטרום עונה לא משחקים בכלל כדורגל, רק נעלי ספורט ועבודה. היינו במחנה אימונים טרום עונה חודש בטורקיה, אצלנו על תשעה ימים שחקנים מתחילים להתמרמר ולהתבאס. אתה יכול להביא את המשפחה אם אתה רוצה. זאת קריעת תחת ברמה. הסגנון היה לשחק אחד על אחד כל המגרש, לא משנה נגד מי, ובאימון אין לך רגע מנוחה. אם אתה מתאמן ככה יום־יום, זה מכניס לך פיזיות שלא היתה לפני כן...".

"ואז אתה בא לליגה הישראלית ומתמודד בעיקר מול קשרים, אז אתה מרגיש את השיפור. המקומיים שם זה משהו שלא חוויתי. זה לא משנה מה הקריטריון, המאמן עומד בקצה אחד עם סטופר ואתה חייב להגיע בזמן, והעובדה שהזמנים לא הגיוניים לא מעניינת אף אחד. בשבוע הראשון קרעתי את השריר, ואני אחד שבישראל מגיע ל־11 קילומטרים כל משחק. בסוף אני אכתוב ספר על מה שהיה שם וזה יהיה ספר מטורף".

הערב אתם פוגשים את מכבי תל אביב, אחרי שכבר לקחתם נקודות גם מול מכבי חיפה ומול הפועל באר שבע.

"לשחקן כדורגל יש אגו במובן החיובי של המילה. אתה רוצה להראות שאתה לא רק ברמה שלהם, אלא גם מעבר - וזה נותן דרייב רציני. לראיה - התיקו מול מכבי חיפה והפועל באר שבע בחוץ. בבית מול מכבי תל אביב אנחנו באים לנצח. לא אגיד שאנחנו פייבוריטים, אבל רוצים מאוד לנצח. לא תראה בונקר, כי זו לא הדרך של שרון מימר".

ומה המטרות הלאה?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"קודם פלייאוף עליון ואחר כך נשאף מעבר לזה. זו תהיה חוצפה לדבר מעבר לכך בשלב הזה".