אחד הדברים הטובים שאופ"א שינתה לטובת יצירת עניין בכדורגל הנבחרות מחוץ לטורנירים הגדולים, היה הקמת ליגת האומות – טורניר שהגיע במקום משחקי ההכנה והידידות חסרי המשמעות, שלא תרמו כלום ורק הזיקו לקבוצות והעמיסו על השחקנים.
היתרון של ליגת האומות, מלבד עוד טורניר שהעניק גביע לנבחרת שניצחה בפיינל פור של דרג A, היה משחקים מול נבחרות בדרג שלך, משחקים שיש להם משמעות, גם מבחינת העלייה לטורנירים הגדולים, אפילו לנבחרות מדרגים נמוכים שלרוב סיכוייהן להעפיל לטורנירים גדולים היו אפסיים, ובנוסף, משחקים שאפשרו למאמני הנבחרות לנסות שחקנים ומערכים במשחקים תחרותיים בעלי משמעות.
הנבחרת שלנו לא הצליחה לנצל את הפלטפורמה של ליגת האומות כדי להעפיל ליורו והודחה פעמיים בשלב הפלייאוף, אבל היא כן ניצלה את ההדחה של נבחרת רוסיה כדי להעפיל לדרג A ולקבל בהגרלה בית אטרקטיבי ומעניין שבימים נורמלים (שכחנו כבר מה זה נורמלי בשנה הכואבת והמדממת שעוברת עלינו) היה מספק שלוש חוויות צפיה מרגשות לכל חובבי הכדורגל במדינתנו הקטנטונת.
לצערנו, המציאות חזקה מהכל והנבחרת החדשה של רן בן שמעון נאלצה לשחק שישה משחקים מחוץ לישראל תחת אבטחה מטורפת וחלקם מול יציעים ריקים, ולבחון את יכולותיה מול נבחרות עדיפות עליה משמעותית, כשתנאי הפתיחה לא משחקים לטובתנו וזאת בלשון המעטה.
התוצאה הסופית הייתה די צפויה והנבחרת ירדה בחזרה לדרג B, אבל בדרך, בעיקר בסוף הדרך, היו גם דברים טובים. רן בן שמעון ניסה מערכים, העלה הרכבים שונים, הצליח להבקיע בארבעת המשחקים הראשונים שבהם הנבחרת הפסידה ולהשיג 4 נקודות כשהנבחרת שמרה על רשת נקיה בשני האחרונים. אז כדי לסכם את הטורניר עם מבט לעתיד של הנבחרת, בחרתי את הטוב, המדאיג והסיבות להיות אופטימיים למרות הכל.
הטוב – מוחמד אבו פאני, מחמוד ג'אבר וחוליית הקישור
רב"ש ניסה לאורך הטורניר מערכים שונים. אבל מה שכן נשאור יציבים הם הסגנון והחוליה המרכזית. הנבחרת ניסתה לשחק כדורגל, ללחוץ לפרקים ולהניע כדור, גם במשחקים הפחות טובים שלה, כשהיא עושה את זה עם יד מכוונת מהספסל.
מי שבפועל עשו את העבודה במרכז היו שני השחקנים שגדלו במכבי חיפה והראו שיש לנו על מי לבנות גם בעתיד. אבו פאני שיחק נהדר כקשר אחורי, שיפר בפרנצווארוש בצורה מרשימה את היכולת שלו להניע כדור תחת לחץ וגם הראה שהוא יודע לדחוף את הכדור קדימה במעברים.
מי שהשלים אותו בצורה הטובה ביותר היה ג'אבר, שתפקד נהדר כקשר מרכזי, כיסה שטחים, התמודד פיזית עם קשרי טופ עולמי וכשהנבחרת הצליחה לצאת קדימה, הוא גם היה הראשון מהקשרים שהצטרף. טורניר נפלא שלו.
המדאיג – חוליית ההגנה
כשהנבחרת יצאה לדרך תחת רב"ש, היה ברור שיש פער גדול בין האיכויות של שחקני ההגנה לאיכות בחלק הקדמי. מצד שני, לראשונה בהיסטוריה היו לנו שני שוערים ליגיונרים, קפטן הנבחרת אלי דסה משחק בקבוצת צמרת ברוסיה, סתיו למקין החל את הדרך שלו בשחטאר דונייצק, קבוצת ליגת האלופות, ובצד שמאל של ההגנה היו שתי אופציות עם פוטנציאל גדול, דורון ליידנר מאולימפיאקוס (מושאל לפ.צ ציריך) ורוי רביבו שהוכיח שגם לו יש פוטנציאל לצאת החוצה.
אבל הדברים לא התקדמו כמתוכנן, ולרשות רב"ש עמדו בשני החלונות האחרונים הגנה דלילה שכל שחקני השדה שלה משחקים בליגה שלנו. אז הוא אלתר, שיחק עם שחקני כנף כמגנים בקו 3 או עם בלם כמגן שמאלי בקו 4 וזה גם נראה טוב בחלון האחרון, אבל ברור שלאורך זמן זה לא יספיק.
בן שמעון יקווה שבשנה-שנתיים הקרובות גם חלק משחקני ההגנה שלנו יהפכו לליגיונרים כדי שגם בחלק האחורי יהיו לנו שחקנים שמשחקים בקצבים גבוהים משמעותית מהליגה שלנו.
הסיבות לאופטימיות – דניאל פרץ והחלון האחרון
היציאה של דניאל פרץ לבאיירן מינכן היה אחד המעברים הגדולים והמרשימים אי פעם לכדורגל הישראלי. אך אליה וקוץ בה' ופרץ כמעט ולא שיחק, סבל מפציעה שגרמה לו להפסיד את המשחקים האולימפיים וגרם לאנשים רבים לתהות האם היה שווה לו לעשות את המעבר לאחד המועדונים הגדולים בעולם, כשמראש היה די ברור שסיכוייו ללבוש את האפודה הראשונה נמוכים מאוד.
אבל בשני המשחקים האחרונים, לא רק שקיבלנו את דניאל בשיא תפארתו, אלא גם ראינו שהעובדה שהוא לא משחק בקבוצה הראשונה של באיירן, אלא רק בקבוצת המשנה ומתאמן ברמות הגבוהות ביותר, מספיקה לפחות כרגע ויש לנבחרת ישראל עוגן בשער לשנים רבות.
אם נוסיף לזה את התוצאות בשני המשחקים האחרונים, היכולת של בן שמעון לתקן את הטעויות של עצמו בזימונים ולהעמיד לרשות הנבחרת את השחקנים הכי טובים ללא ריבים וסיפורים מסביב. ומה העיקר? העובדה שאחרי שנים רבות, רואים שיש לנבחרת סגנון, דרך ויד מכוונת של מאמן שיודע בדיוק מה הוא רוצה ומשתמש יפה מאוד בטקטיקה משתנה כדי לצמצם פערים.
אז כן, אפשר להאמין שבמשחקי מוקדמות המונדיאל, מול יריבות מדרגים 2 ומטה, הנבחרת יכולה להתמודד, להביא תוצאות חיוביות ואולי אפילו לפנטז על העפלה לטורניר גדול. כל זאת כמובן בתקווה שהמלחמה תסתיים, החטופים יחזרו, השיקום הלאומי יתחיל והנבחרת תפסיק לארח בשדות זרים ותחזור לשחק כאן, בארץ הקודש, מול האוהדים שלה שרק מייחלים לכך שהנבחרת תיתן לנו סיבות לגאווה לאומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
