ישראל לא צריכה עוד צרפת ובלגיה: אין נבחרת שלא הייתה נשחקת בקמפיין כזה

ערב המשחק הקודם מול איטליה בבודפשט הודה רן בן שמעון שהוא די מעריץ את מאמן איטליה לוצ'יאנו ספאלטי. תחושה לה שותפים הרבה מאמנים בעולם. ואם במשחק הראשון בין הנבחרות העמידה הישראלית לא נפלה מזו של איטליה, אתמול (שני) קיבלנו מנת מציאות.

זו לא איטליה החלשה של היורו. זה לא מאמן קבוצות אגדי שעדיין צריך להסתגל למציאות כדורגל הנבחרות. זה היה ה"ספאלטי בול" במיטבו שאיטליה כל כך מחכה לו. מרהיב מהיציע, פחות כשאתה אחד הבלמים ממול. "הם מצאו שוב ושוב את המקומות שאנחנו חשופים בהם", אמר עידן נחמיאס אחרי המשחק.

נכון שתוצאות לא פעם משקרות, נגד צרפת תוצאה דומה קצת קיפחה את ישראל, אבל הן לא משקרות תמיד. "כשאיטליה משחקת ככה זה גדול עלינו ואין הרבה מה לעשות. היו לנו חיסורים אבל חבל להשתמש בתירוצים", אמר מאמן הנבחרת רן בן שמעון בסיום. כנקודת אור הוא ציין שהנבחרת בכל זאת הייתה בתחרות עד הדקה השבעים ועד השער האיטלקי השלישי. אבל האמת היא שהיא הייתה במשחק יותר בתוצאה ולא ביכולת.

האמת היא שהנבחרת גם לא צריכה כבר את שני המשחקים שנותרו לה בבית הזה, מול צרפת בחוץ ובלגיה בבית ההונגרי שלה. אלו היו אתגרים מעניינים אבל האתגר מיצה את עצמו. כל נבחרת הייתה נשחקת בלוח משחקים שכזה ושום נבחרת לא מקבלת לוח משחקים כזה בלי משחקי בית. הנבחרת הראתה מספיק כדי לעורר את הסקרנות לגבי היכולת שלה מול נבחרות קרובות יותר לרמתה. כאלו יגיעו רק ב-2025.

אני שואל את נחמיאס האם למרות יכולת טובה לפרקים, שני הפסדים רצופים של 1:4 יכולים לתסכל, במיוחד את השחקנים הצעירים: "עבורי זה מאד מתסכל לחטוף כל כך הרבה שערים, דווקא על הצעירים בנבחרת אני לא חושב שזה משפיע. הם מקצוענים, יודעים להתמודד עם הפסדים ממשיכים במלוא המקצוענות". ואם זה המצב כנראה שיש כאן אפקט חיובי אחד של ההצלחות בנבחרות הצעירות.

משהו על תרבות הכדורגל באיטליה. באיטליה אין דיון ציבורי על אי זימונו של מנואל לוקאטלי, גם מגיבורי הזכיה ביורו ב-2021 וגם שחקן בכושר טוב ביובנטוס. "השחקן לא מתאים לשיטת המשחק של המאמן" הוא עניין לגיטימי לגמרי.

ספאלטי צריך שחקן חושב בעמדה מספר 6 והוא אגב אמר במסיבת העיתונאים שניקולו פאג׳יולי שפתח לא ממש הסתדר ואיבד כדורים מיותרים. סמואלה ריצ'י נכנס, הצדיק את כל הסופרלטיבים שנקשרים לשמו וספק אם ספאלטי יפתח הרבה משחקים בלעדיו או בלי סנדרו טונאלי. העיתונאים האיטלקים דיברו על ההופעה של השניים במושגים של הלב של נבחרת איטליה לעשור.

ספאלטי מאוד מאריך בתשובותיו לעיתונות - מתאר כמעט כל סיטואציה מנקודת מבט של מרווחים בין שחקנים ונכנס להסברים מפורטים. אין דבר מייגע יותר מהרצאות פוסט של מאמנים שמתארים במלים גבוהות איזה 0:1 מקרי או משחק בונקריסטי משמים. אבל כשנבחרת משחקת ככה כולם מקשיבים בצמא.

משהו יותר חשוב על תרבות הכדורגל באיטליה: אנחנו בעידן בו כולם מאשימים את כולם במושג המפוצץ "דה הומניזציה". שלילת האנושיות של האחר. שזו הכללה בצירוף איבה. אז מה שעשו אתמול הרוב המכריע של אוהדי איטליה וגם השחקנים, כשמחאו כפיים להמנון הישראלי לאחר כמה שריקות של קומץ קטן ופעלתני, היה הומניזציה. הם לא הכלילו ולא שפטו ולא הכניסו כל דבר ישראלי לקופסא אחת. ובעיקר היו חברים.

לא, הם כמובן לא הביעו כולם תמיכה בישראל, מן הסתם יש אלף דעות על כל אלף אוהדים על העניין הזה. אבל הם הבינו שמולם מתייצבים כדורגלנים שהם בני אדם ממדינה במלחמה כואבת מאוד. וזה לא הזמן לדרוך עליהם ולהשפיל אותם.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הם הבינו, בניגוד לקהל המפגינים, שאולי הם לא מבינים הכל. הבינו גם שאירוע ספורט ברוח ספורטיבית וידידותית הוא תמיד משהו מועיל. זה ריגש כל ישראלי באצטדיון ואולי צריך גם ללמוד מהם. למשל בקלות בה אנשים לפעמים מכלילים "אירופאים".