בזמן שליגת העל יצאה לפגרה, קשר הפועל חיפה, איתמר נוי, ארז את התיק אחרי שקיבל צו 8, בדרכו לצפון המדינה. יום לאחר טבח 7 באוקטובר, נוי כבר היה ברמת הגולן, והנה בדיוק ביום השנה לאותה שבת שמחת תורה שחורה הוא שוב נקרא לדגל, לאותה גזרה.
בראיון מיוחד ל"ישראל היום", אחרי שנה שבה נע בין מלחמה לכדורגל, הקשר בן ה־23 מודה: "ממש לא דמיינתי ששנה אחרי הטבח עוד נהיה במלחמה. רחוק מכל דמיון שחור. החטופים שנה שלמה עדיין בעזה, יש חיילים שלצערנו נופלים כל יום. זאת מציאות שאי אפשר לתפוס".
הטלפון שלך מלא הודעות הערכה, אתה נתקל באהדה במגרשים, אבל התחושה היא שאתה לא באמת נהנה מזה. למה?
"בסוף אני לא איזה לוחם גדול, ולא נמצא על הגבול או בעזה. אני רק עושה את מה שביקשו ממני ושהצבא צריך. יש לי כל כך הרבה חברים שנמצאים בעזה ובלבנון ומסכנים את החיים שלהם, אז נראה לי לא ראוי לקבל את האהבה הזאת כשיש לוחמים שנמצאים בשטח. אני נמצא באזור רמת הגולן, בעורף ולא בחזית.
"ברור שצריך כל אחד, אבל יש כל כך הרבה אנשים שעזבו משפחות, עסקים, ילדים קטנים, כך שבעיניי הזרקור צריך להיות מופנה אליהם ולא אלי. אין לי עדיין ילדים לדאוג להם, ויש אנשים שמקריבים הרבה יותר".
מה אתה עושה אם מותר לשאול, שגורם לך לתחושה הזו?
"אני נמצא במקום מיוחד. אם לומר את האמת, אין לי הרבה מושג איך התגלגלתי לשם כי זה לא קשור לשירות הסדיר שלי. זה נקרא פלת"ק, או בשם המלא: פלוגה לטיפול בנפגעי קרב. זה מקום עם אנשים מדהימים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים מהטובים בארץ, והמטרה היא לעזור לחיילים שחוו דברים לא פשוטים. אחרי 7 באוקטובר באו אלינו חיילים ששרדו את הנובה ופתאום הקפיצו אותם לשירות מילואים והם נכנסו ישר לקרב.
"הם הרגישו שהם מתחילים לאבד את השפיות, הגיעו אלינו ועזרנו להם להתנתק מהכל ולהחזיר מעט מהשפיות. לצערנו היה מקרה של מישהו שכמה חברים מהצוות נפלו, הוא ניצל בנס ואז הייתי עד לעבודה מדהימה שהיתה איתו".
אתה מתאר תפקיד סופר חשוב, כי הנפש לא פחות חשובה מהגוף.
"הכניסו את זה לצבא בשנים האחרונות והבינו את החשיבות של זה, שאסור לזרוק את החיילים אלא לדאוג גם לפן הנפשי. התפקיד שלי שם הוא לסייע ולמנוע פוסט־טראומה. הזמן הראשון אחרי הטראומה הוא הכי טוב לטפל בבן אדם, אז אחת הדרכים היא דרך ספורט ואני שם על תקן מדריך כושר, כמובן לא ספרינטים או הכנה ליחידות מיוחדות. יצא לי לעבוד עם אנשים שהיו בנובה, אתה רואה אותם גמורים. הפסיכיאטר שטיפל בהם ביקש ממני להפעיל את האנשים, לגרום להם קצת לזוז, לחייך. אתה בא לבן אדם ומבקש ממנו לבוא והוא אומר, 'אני לא מסוגל, אוכל אותי שהחברים שלי שם ואני פה'.
"בסוף לקחתי אותו לריצה ופתאום תוך כדי הוא נפתח, התחיל לספר על חוויות, והשתפר. אחר כך הפסיכיאטר אמר לי, 'איזה יופי, המצב שלו הרבה יותר טוב'. אני שמח מאוד שהגעתי למקום שבאמת עוזר ותורם, ולא סתם בלי לעשות כלום. בתחילת המלחמה עיקר העבודה היה בדרום. עכשיו המלחמה היא אצלנו בצפון, אז צריכים אותנו ולצערי אמורה להיות הרבה עבודה".
כשנוי מספר על העשייה שלו עם הלוחמים ההלומים, משהו בו נפתח. יכול להיות שתוך כדי השיחה גם הוא מבין את חשיבות התפקיד, גם אם לא מדובר באחת הסיירות המובחרות בצה"ל. בסופו של דבר, כל לוחם מילואים הוא עולם ומלואו, וכך גם איתמר נוי, שמקריב חלק מהקריירה האישית שלו כדי לתרום למאמץ המלחמתי. תוך כדי שיחה על המילואים, הוא נאנח ואומר: "זה מטורף. אתה רואה אנשים, עברה שנה ועדיין הסרט הזה, חטופים, מלחמה, וזה לא נתפס. אני כל כך מייחל לרגע שזה ייגמר, בעזרת השם במצב הרבה יותר טוב".
מה היחס שאתה מקבל במגרשים בשנה האחרונה?
"קיבלתי המון הודעות מכל הקבוצות, הרבה מעבר לקבוצה ספציפית. אנשים מעריכים ושולחים הרבה אהבה. זה כיף גדול, זה נחמד שמעריכים ותומכים, אבל לא בשביל זה אנחנו עושים את זה".
מה אתה חושב על התכונה הזאת של עם ישראל, החיבוק הזה בזמנים קשים?
"כשרע, אנחנו הכי טובים שיש".
אחד האנשים שיצא לך לדבר איתם לא מעט הוא אוהד הקבוצה איתן גונן, שבתו רומי חטופה בעזה. אפרופו התפקיד שלך במילואים, הוא מצהיר כל הזמן כמה הקרבה להפועל חיפה עוזרת לו.
"זכינו להכיר בן אדם עם תעצומות נפש לא רגילות, עם כל כך הרבה כוחות, אז הוא זה שמכניס בנו כוחות. הוא ואשתו, וגם הבת הגדולה שלהם. האופטימיות שלהם, הרצון לתרום ולעשות. עכשיו הם בארה"ב, אנשים מדהימים, ואנחנו רק יכולים להתפלל שרומי תחזור בחיים. אני וכמה שחקנים היינו בהרצאה שלו לפני כמה שבועות. בסוף ניגשתי והזמנתי אותו ואת רומי לחתונה שלי. אני ובת זוגי מתחתנים בעוד קצת יותר מחודש בעזרת השם, והחלום הוא לראות את רומי ואיתן רוקדים אצלנו".
מאיפה אתה מוציא מעצמך את התעצומות האלה, האופי המיוחד, כל הפעילות המבורכת הזו?
"זה בא מהבית, הורים וחברים מבני עקיבא. החברים הכי טובים שלי עכשיו בלחימה במקומות הכי רגישים. החברים הכי טובים שלי ביהל"ם, בצנחנים, וזאת הסביבה שגדלתי בה. בשבת בערב אני הולך עם אבא שלי לבית הכנסת, פונים אלי ואומרים לי 'שמענו שאתה במילואים' והחברים עולים לי בראש. אבא שלי היה איש קבע, ואמא שלי בעמותת 'אמונה' שאחראית על חיזוק מעמד האישה, אז אני חושב שבסוף הכל משם".
איתמר מדבר בהתרגשות, אבל קשה שלא לשאול אותו איך התגלגל מבני עקיבא להיות שחקן כדורגל מקצועני. "סבתא שלי מספרת שכשהייתי בן 3 היא קנתה לי כדור בארה"ב, ויחד עם אבא שלי היינו משחקים פסים בדרך לבית הכנסת", הוא מסביר, "שיחקתי בקבוצה של צו פיוס, שלא משחקת בשבת. שיחקתי בבני לוד והיו הצעות מקבוצות גדולות, ואבא שלי אמר להם 'אתם משחקים בשבת אז לא רלוונטי מבחינתנו'. המשכתי בלוד, ובשנה הראשונה בנוער עוד הלכתי למשחקי בית ברגל, ולמשחקי חוץ אבא היה בא איתי ואמא היתה נשארת עם ארבע ילדות בבית".
ויתרת על הצעות מקבוצות גדולות כשהיית בבני לוד, למה?
"כל השנים אמרו לי ששחקן לא אהיה, כי לא יוצאים שחקנים מבני לוד, אבל הנה, זה קרה. אני לא מתחרט על כלום. בזמנו מכבי ת"א ובני יהודה רצו שאעבור אליהן, אמרו שאם הייתי הולך הכל היה אחרת, אבל אין לדעת מה היה קורה. הכדורגל הוא רכבת הרים. יש כאלה שהיו הכי טובים בארץ ונפלו או כאלה שפרצו משום מקום. כל מה שעברתי בדרך הביא אותי לאן שאני היום".
מה ההורים אומרים היום, כשאתה כבר מקצוען?
"הם מאוד תומכים בי. יש משחקים במוצאי שבת, ממש על הגבול. באשדוד השבת יצאה בחמישה לשבע והמשחק התחיל בשבע, אז אבא שלי ואחי הגיעו בדקה 30. הם תמיד מאחוריי, עוזרים לי ותומכים בי".
אנחנו שנה אחרי 7 באוקטובר. איפה לדעתך נהיה בעוד שנה כשנשב לדבר?
"וואו, תן לי קודם שכל שהחטופים יחזרו, שהחיילים שלנו יהיו בריאים ושלמים והמדינה תצעד למקומות טובים ובטוחים יותר. איכשהו התרגלנו למציאות של טילים, חיילים שנופלים, זה לא נתפס לי. שכולם ישמרו על עצמם, שהמלחמה תיגמר, שיהיה ביטחון לתושבים בכל הארץ, שאנשים יחזרו לבתים שלהם. אלה באמת הדברים הכי חשובים. בשביל זה שווה לשרת ולהיות שם מתי שרק צריך".
