בשבת נציין 11 חודשים ליום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. 11 חודשים שבהם הלב פצוע והמועקה לא עוזבת, 11 חודשים שבהם יותר מ־100 אחים שלנו נמקים ומתים במנהרות חמאס בעזה, והלב של כולנו עם המשפחות בתקווה שיחזרו הביתה וכמה שיותר מהר.
בימים כאלה אנחנו מחפשים להיתלות במשהו מאחד, מחבר, שייתן לנו תחושת שייכות וסולידריות, ואולי על הדרך יעניק כמה רגעים של בריחה מהמציאות וקצת אושר. נבחרת ישראל בכדורגל אמורה לתת לנו בדיוק את זה. חיבור של כל חלקי החברה, שבה כולם משתפים פעולה למען הצלחה קבוצתית - שהיא למעשה הצלחת המדינה.
הכישלון הצורב במוקדמות היורו תחת אלון חזן ויוסי בניון גרם לשינו זוארץ לשנות כיוון ולתת את המושכות לרן בן שמעון, מהמאמנים המוערכים בכדורגל שלנו. רב"ש התייצב למשימה עם ניסיון בינלאומי באימון נבחרות (קפריסין), יכולות טקטיות גבוהות וידע בעבודה עם צעירים וקבוצות שמגיעות כשסיכויי ההצלחה שלהן נמוכים והן צריכות להפוך את השלם לגדול מסך חלקיו.
בעקבות העלייה לדרג A בליגת האומות, טבילת האש של המאמן החדש תהיה מורכבת, אם אנסח זאת בעדינות. בלגיה, איטליה וצרפת, היריבות שלנו בבית 2, עולות עלינו מקצועית עשרות מונים, וכל נקודה שנשיג נגדן תהיה הפתעה גדולה, בטח ובטח לנוכח העובדה שכל המשחקים ייערכו מחוץ לישראל וחלקם יתקיימו ללא קהל.
האתגרים המקצועיים הללו הופכים גדולים עוד יותר כשמביאים בחשבון את הבעיה המרכזית של נבחרת ישראל - והיא היעדר עומק ואיכות בשחקני הגנה. הסגל שזומן למשימות הקרובות - הערב מול בלגיה וביום שני מול איטליה - מדגיש את הבעיה הזו שבעתיים.
בן שמעון ויתר על סתיו למקין, שנשאר עם הנבחרת הצעירה, וזימן שלושה בלמים, שאחד מהם הוא מחליף במכבי תל אביב - עידן נחמיאס, ואחד אחר הוא אולי הקשר המרכזי בכושר הטוב בנבחרת - עמרי גאנדלמן. אלי דסה נמצא בירידה גדולה בנבחרת מאז עבר לשחק ברוסיה, ושני השוערים הראשונים של הנבחרת פצועים. רן יצטרך למצוא פתרונות כדי לייצר משחק הגנה קבוצתי טוב שיעצור את הבלגים, וגם יאפשר לצאת קדימה ולהבליט את הדברים הטובים בנבחרת, ויש כאלה.
מנור סולומון נראה נהדר במשחק הראשון שלו בלידס, אוסקר גלוך בכושר מצוין והפך לשחקן הכי חשוב בהתקפה של זלצבורג, תאי בריבו כובש ללא הפסקה ב־MLS, ולרשותו של המאמן עומדים גם ענאן חלאילי וליאל עבדה, שיכולים לספק מהירות ואחד על אחד בצד ימין. גם בקישור יש אפשרויות טובות עם לגיונרים מוצלחים בדמותם של מוחמד אבו פאני וגאנדלמן (במידה שלא יוחלט לתפקד אותו כבלם). גם נטע לביא, גבי קניקובסקי ודור פרץ הם בהחלט אופציות ראויות לשלישיית הקישור.
אבל מעבר לכל אלו, המחשבה צריכה להיות לעבר העתיד הרחוק יותר, והטורניר הקרוב צריך לשמש אמצעי בדרך למטרה, גם במחיר של תוצאות לא נעימות. נכון, הנבחרת היא לא סולל בונה, כמו שאמר שלמה שרף, ועדיין הטורניר שבו ישראל אמורה ויכולה להתמודד באמת על העפלה יהיה מוקדמות יורו 2028. לשם צריך לכוון את ההרכבים והזימונים, גם במחיר של תשלום שכר לימוד. זה אומר ויתור על שחקנים שיהיו פחות רלוונטיים בעתיד, והרצה של שחקנים שאמורים להוביל את הנבחרת בעוד שנתיים.
באותה נימה שבה פתחתי גם אסיים: הערב, 335 ימים אחרי היום הנורא ההוא, היום שמלווה אותנו בכל שנייה מאז, נחזיק אצבעות לשחקנים שלנו, שייתנו את כל מה שיש להם כדי להעלות קצת חיוך ואופטימיות על פנינו. וגם אם לא, ניקח את הכל בפרופורציה הנכונה. כי בסופו של דבר, הדבר הכי חשוב הוא שחטופינו יחזרו הביתה, וכמה שיותר מהר. כל השאר בונוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו