כל משפט שמסכם את מה שקרה באצטדיון טוטו טרנר אתמול (ראשון), מתחלק לשניים - החלק הראשון שמתייחס לאחת הקבוצות, אחריו "אבל", ואז החלק שמתייחס לקבוצה השנייה. אז נכון, קרה משהו חמור. אלימות היא לא דרכם של אוהדי הפועל באר שבע, ובטח שלא בצורה כה חריגה ומגיע לנו להיענש. זהו, פה נגמר החלק הראשון והנה מגיע ה"אבל".
אבל. ההתפרצות הזו, קשה ולא במקום ככל שתהיה, לא ייצגה רק אותנו האוהדים, אפילו לא את אוהדי שאר הקבוצות בארץ שסבלו מהביזיון שנקרא אוהדי בני סכנין מאז ה-7 באוקטובר. היא ייצגה מדינה שלמה. מדינה שאתמול בבוקר כאבה והזדעזעה מרצח 6 חטופים שהיו בחיים בשבי חמאס עד לא מזמן ובערב ראתה בפעם המי יודע כמה בשנה האחרונה, איך תוקעים לה סכין בגב.
מה שעשו וממשיכים לעשות אוהדי בני סכנין הוא חד וחלק תקיעת סכין בגב האומה. רוצים מחאה בזמן ההמנון? תשבו, תשתקו, אל תשירו. נעזוב אתכם. אבל מה שהם עושים הוא ממש לא מחאה. להפנות גב ואצבע משולשת בזמן השמעת ההמנון לא היה ולא יהיה מחאה, זאת תהיה פרובוקציה וביזוי סמל המדינה, זו שאנו נלחמים על קיומה מאז ומתמיד, בטח בטח ב-11 החודשים האחרונים שהפכו לסיוט עבור כולנו.
מה שקרה אתמול חייב להדליק אחת ולתמיד את הנורה האדומה של ראשי הכדורגל בישראל, שאפשרו לאוהדי בני סכנין (ואוהדים נוספים של קבוצות בארץ) לעשות את מה שהם עושים בזמן ההמנון כבר שנה שלמה. פעם אחר פעם, משחק אחר משחק, שום עונש ראוי לא הגיע, ושום דבר לא עצר זאת מלקרות.
שחקני בני סכנין חששו לעלות חזרה לכר הדשא? מדינה שלמה מפחדת על החיים שלה. האירועים האלו הם מראה לחיים בישראל, הכה נפיצים ורגישים כבר תקופה ארוכה. כל עונש שנקבל יהיה מתוק, כל עוד נדע שזו הייתה הפעם האחרונה בהחלט שאוהדי בני סכנין מבזים את ההמנון של המדינה שלהם. כן, שלהם. יש להם מדינה אחרת? מוזמנים לעבור אליה.
בלא מעט אזרחי המדינה, ישראלים, יהודים ולא יהודים, היה מישהו אתמול בפנים עמוק שרץ באמוק יחד עם אוהדי הפועל באר שבע. נמאס לשתוק. לקחנו את החוק לידיים, עכשיו קחו אותו מאיתנו בחזרה - ותוציאו את החולי הרע הזה מהכדורגל הישראלי.
