יום ראשון בבוקר, 48 שעות לאחר שעירוני קריית שמונה הבטיחה את חזרתה לליגת העל ואנשי המועדון יצאו לחופשת הקיץ, חוץ מהמנכ"ל יוסי אדרי. כבר בשעות הבוקר, הוא עזב את הבית שהשכיר במושבה כנרת, סמוך לעיר טבריה ונסע צפונה לאצטדיון העירוני בק"ש הנטושה, שם נמצאים משרדי הקבוצה. לאדרי אין את הזמן לנוח, צריך להכין את העונה הבאה וחוזי השחקנים, מסמכים וניירות, נותרו במשרדים וכעת צריך להביא אותם.
"הכניסה לעיר... זה מפחיד", הוא משתף בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "פעם בשבוע־שבועיים אני מגיע לק"ש כדי להביא דברים. צריך כל הזמן להסתתר, לשים לב שאין אזעקה, אני רואה את העיר נטושה, הכל שומם וזה מעלה לי דמעות".
יוסי אדרי, אשתו ד"ר מרצ'י, וילדיהם, אוהד (21), עומר (18), דניאל (15) ושקד (בת 12), התגוררו עד 7 באוקטובר בקיבוץ דפנה, שצמוד לגדר ופונה מחשש לחדירה של מחבלי חיזבאללה, יחד עם כל תושבי הצפון והעיר קריית שמונה בתוכם.
"לפעמים אני בא הביתה כדי להביא דברים ולא נתפס בעיני השממה שיש במקום הזה, שהוא כל עולמי. אני לא יכול להגיע עד הבית מחשש שירו עלי, אז אני מחנה את הרכב שלושה רחובות למטה, מסתתר מאחורי מבנים עד שאני מגיע הביתה. כל פעם שנכנסתי בדלת ואני כבר בפנים, יש לי דמעות ואני לא יכול לעצור את עצמי. הבית עומד ככה כבר שבעה חודשים, אני סוגר מים, גז, שאם יפגע טיל אז לפחות אני יודע שהכל סגור. כל מה שאגיד במילים זה כלום לעומת הסיטואציה שאתה רואה שהכל נטוש. אני צריך לעצור שלושה רחובות מהבית שלי ולהסתתר? זה לא ייאמן שזו המציאות".
"לפחות גרמנו להם קצת אושר"
ביום שישי אדרי הגיע לנתניה, לקראת משחק העלייה, יחד עם יד ימינו במועדון, הדובר עדי פרג'. השניים הללו עובדים בפועל עבור מועדון שלם, עם כל האופרציה האדירה של פינוי מהעיר, ניהול מאות ילדים במחלקת הנוער שפונו מביתם, חוזים, שחקנים זרים, התנהלות שוטפת ועל הגב אלפי תושבים ואוהדים שהכדורגל היה עבורם מפלט בחודשי המלחמה.
"הגעתי ביום שישי לנתניה, שם אנחנו מארחים" הוא משחזר, "ראיתי שם מפונים שעברו לאילת, לירושלים, לחיפה ולערים נוספות בארץ, מעין כנס של תושבי העיר ששבעה חודשים לא ראיתי אותם. קשה לי להסביר במילים את ההתרגשות. קשה לחגוג באמת, בסוף החגיגות כל אחד מיהר למלון שלו. היתה לנו הפסקה קצרה מהטירוף ואחרי זה חזרה למלון. אבל אתה יודע, לפחות גרמנו להם קצת אושר, נתנו להם איזה חיוך והיתה שם באמת שמחה אמיתית. גם המשפחה שלי היתה, אחרי המשחק התפזרו לטבריה ושדה יעקב, זה קשה ועוד יותר קשה להסביר את זה".
מה התגובות שקיבלת מאז העלייה?
"עוצמה של חיבוק כזה, בחיים לא הרגשתי. זה רק מעיד על העם שלנו, האנשים שלנו, שיודעים מה עברנו פה. זה מחמם את הלב ונותן כוח להמשיך קדימה. יש לנו אתגרים לנהל בליגת העל וזה יהיה הרבה יותר קשה. כל החיים שלי עמדתי באתגרים. ככל שהאתגר קשה יותר, כך אני מוכן וזה לא מפחיד אותי. גם באתגר הזה נעמוד".
בוא נחזור ל־7 באוקטובר. הבנתם מייד שהחיים שלכם הולכים להשתנות מקצה לקצה?
"לא הבנתי, לפחות בהתחלה, את העוצמה של האירוע. דיברתי עם המאמן שלנו, שי ברדה ואמרתי לו שביום ראשון יש אימון. הרי גדלתי לתוך שגרה של טילים, קטיושות, לא נפל לי האסימון מה קרה באמת ושזה לא דומה לשום דבר אחר. אני שייך לדור שהיה מופגז בק"ש על בסיס קבוע. אבל ככל שעבר הזמן, הבנו שהלכנו לאירוע אחר. מי שיכול היה, עזב את העיר. ואז התחלנו לדאוג לשחקנים. את הזרים הוצאנו מהעיר בהקדם כדי שלא יחוו את התופת הזאת. כמו כל עם ישראל, חיכינו לראות לאן זה הולך".
מהר מאוד הכל נעצר, לא היתה ליגה כמעט חודשיים, המדינה היתה באבל. בסוף הספורט חזר, אבל לכם לא היה לאן לחזור, אז מה עשיתם?
"קשה להתאמן בכפר יונה, יום אחרי בחדרה, אחר כך בנתניה. אתה רוצה להכין את עצמך, לעזור לשחקנים וזה היה קשה. אתה יודע מה זה אפסנאות ניידת? אצל דני, איש המשק, הרכב היה מלא בציוד, אבל גם אצל שי ברדה, אצלי, אצל עדי פרג', כל יום סחבנו למקום אחר. אבל אחרי כל זה, אמרתי לכולם כולל כולם במועדון, שאף אחד לא יתלונן. שהמצב שלנו הרבה יותר טוב משל אנשים אחרים, יש משפחות שכולות במספרים אדירים, חיילים פצועים, חיילים בעזה שנלחמים, אנשים שטיל פגע להם בבית, דווקא אנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו עוד אפשרות להתעסק בדברים אחרים".
בשלב הזה חשבת שתעלו ליגה? הרי למי היה ראש לכדורגל?
"כשהתחלנו להתאמן אחרי התופת שעברה המדינה, בשיחות בינינו אמרתי לכולם שהראש שלנו לא בכדורגל כי יש מלחמה, הרוגים ופצועים. אמרתי לכולם שהחיילים שלנו נהרגו כדי שיהיו כאן חיים. יש לנו זכות לצאת בבוקר לעבוד, חבל ארץ שלם מסתכל עלינו והפכנו להיות שגרירים שלהם, אמרתי לכל מי ששייך לעירוני ק"ש, שיש לנו משימה לגרום לתושבים שלנו אושר אדיר וביקשתי להתאחד סביב המטרה הזאת.
"באימונים הראשונים היה ממש קשה. אתה מתאמן ושומע שנפל טיל במגרש בק"ש, ממש במקום שבו היינו מתאמנים לפני. הבנו שיש פה משהו שהרבה מעבר לכדורגל. מבחינתי, היתה פה אמירה: עם ישראל תמיד יהיה, הצפון יהיה ויישאר ועם כל הקושי, לא נטשנו גם את החלום לעלות ליגה. אחרי שבועיים שחזרנו, אמרתי לשחקנים שמבחינתי ניצחנו. עצם זה שאנשים יצאו מבתי המלון לשעה-שעתיים, ללכת לבתי מלון ולדבר עם ילדים מפוחדים, זה כבר ניצחון. היה קל להתפרק ולהפיל את הכל על המלחמה. אבל דווקא מהמקום הקשה הזה, היינו יחד וזה מה שניצח".
"25 שנה ודבר לא השתנה"
לפני כ-25 שנים איש העסקים וחתן פרס ישראל, איזי שרצקי, לקח את העיר ק"ש כפרויקט והחל להשקיע בה. הוא עשה זאת כי הרגיש שלאף אחד במדינה לא אכפת מהיישוב הפריפריאלי הכי קרוב לאויב, זה שחוטף קטיושות ואבידות ואין בו הרבה מה לעשות. שרצקי גם לקח לידיו את עירוני ק"ש ומאז יוסי אדרי צמוד אליו ומשמש מנכ"ל המועדון.
"מתוך 25 שנה, ב-20 אני מנכ"ל תחת איזי", הוא מספר בגאווה, "לקחנו את הקבוצה מליגה א' ועשינו את כל הדרך. איזי קיבל את פרס ישראל למפעל חיים בזכות. מדהים, 25 שנים עברו וכלום לא השתנה, אלא הפך לרע יותר. מעיר מופגזת עם תושבים, יש כרגע עיר רפאים שאי אפשר לגור בה. זה עצוב, אבל גם בתקופה הכי קשה של העיר הזאת, שזה היום, אין לאף אחד כלום חוץ מכדורגל.
"יש לנו זכות לתת גאווה לעיר שלמה. העשייה של איזי היא לא רק בכדורגל. הוא הגיע ונתן מלגות לסטודנטים, הקים מרפאת שיניים לאנשים שזקוקים לכך, תמך בנוער לפני גיוס ואתה רואה את החשיבות שלו לעיר. בלעדיו, זה לא קורה וגם לא שומעים עלינו, חד וחלק. לא אצבע את זה בוורוד, אלא אגיד את זה כמו שזה. מטריד אותי מה יהיה במחלקת הנוער שלנו, שהיא אחד הדברים הכי חשובים לנו".
איך באמת החזקתם מחלקת נוער עם מאות ילדים, שחלקם מפונים לאילת, חלק למרכז ביישובים שונים, חלק בצפון?
"אני באמת לא יודע מה יהיה בשנה הבאה עם ילדים שמפוזרים בכל הארץ, מטבריה, חצור הגלילית ודרומה. ילדים שמפוזרים ב-11-12 ערים ומשחקים בקבוצה אחת. השנה יצרנו מסגרת של פעם-פעמיים בשבוע קבוצה אורגנית וילדים הלכו להתאמן בקבוצות אחרות. בקטע הזה אני חייב להגיד תודה לכל הקבוצות בארץ שפתחו את הדלת. טיילנו בהרבה מגרשי אימונים, צריך לומר תודה ליו"ר מנהלת הליגה ארז כלפון, ניקולס לב, ניר ינקלביץ', יו"ר ההתאחדות לכדורגל שינו זוארץ ועובדי ההתאחדות שנתנו לנו להתאמן בבית הנבחרות בשפיים, זה באמת עזר לנו".
מה היתה מידת המעורבות של איזי שרצקי העונה לנוכח המציאות החדשה?
"איזי תמיד מעורב, שואל, דואג, איזי זה איזי. ידעתי שבשעת צרה, משהו רע קורה, איזי וכל הילדים שלו, ניר אייל וגיל, יהיו שם עבורנו והם היו. זה לא רק לעיר אלא לכל המדינה. הם יצאו אלינו, לתושבים, לחיילים ובזה הקבוצה התעסקה. אספנו כספים ונתנו לאנשים את מה שחסר להם, זאת היתה העשייה והתמקדנו בה".
בפועל אתם רק שני עובדים במועדון, אתה והדובר עדי פרג', איך שני אנשים מנהלים דבר כזה גדול?
"טכנית זה אפשרי כי עובדה שאנחנו עושים את זה 20 שנה. כשאתה עובד עם לב ענק זה מכפר על דברים אחרים, גם על כוח אדם. תקתקנו את האירוע. הדבר היותר קשה היה לעבוד על הראש של האנשים. לא היינו מוכנים לדבר כזה. המדינה שלנו עברה הכל, אבל לדבר לא התכוננו. קודם כל דאגנו בעזרת המדינה שהזרים יתפנו למלון בהרצליה. לא ידענו אם חוזרים לשחק ובאותה התקופה הכדורגל לא עניין אף אחד. הספורט לא היה שם. היה חשוב לחזק את האנשים, למצוא לזרים מקום להתפנות ועשינו את זה".
"אנשים כבויים פתאום מחייכים"
ככותב שורות אלה, ההיכרות עם יוסי אדרי היא רבת שנים. איש חזק מאוד כלפי חוץ, שמפגין תמיד שליטה בנעשה. החוזק והשליטה הזו התפוררו ברגע שנשאל מה יהיה הלאה, כיצד הקבוצה תתכונן לעונה הבאה ואיך חוזרים הביתה, צפונה, אחרי המלחמה, אם וכאשר.
"זה קשה מאוד, אבל דווקא העונה הזאת, כמה שזה הזוי, נתנה לי אנרגיות וכוחות קדימה. קמתי היום, כולם בחופש ויצאתי למשרד לעבוד". בשלב הזה אדרי מזיל דמעה ונחנק, רגע קשה ולפתע הכל צף: "עברתי הרבה משברים אישיים. אמא ואבא שנפטרו בתקופה קצרה, גם גיסי, דברים כאלה בהפרשים קטנים. תמיד היו לי תעצומות נפש לפרק את המשבר. גם עכשיו יש אתגר גדול אבל זה לא מפחיד אותי אלא הופך אותי ליותר דרוך. ראיתי מה זה עושה לילדים שלי, סוג של רפואה, ממש ככה. לראות ילדים שיצאו מהחדר במלון לשעתיים כדי לשמוח, אז כן, זכיתי. ראיתי אנשים כבויים שפתאום מחייכים. אנשים ששמחת החיים היתה הם עצמם, אבל היא כבתה ופתאום הם חייכו".
אבל אחרי הכל, אתם תחזרו לצפון?
זאת שאלה קשה. גם ראש העיר וכל מי שגר בצפון שואל את עצמו. כשאני נכנס לעיר, עצוב לי. יש לי דמעות בעיניים, הכל נטוש, עצוב להיכנס לאצטדיון ולראות שגדלו קוצים בכניסה לחדרים. אתה רואה את הפגיעות של הטילים בדשא או על הגדר וקשה לי לראות את היום שאחרי.
"לגבי עצמי, לא אעזוב, ארצה לחזור הביתה. המציאות יותר קשה היום, במיוחד אחרי מה שקרה בדרום, נרצה לראות פעולה שתעיף מהגדר את כוח רדואן, חיזבאללה ונסראללה. הצפון זה הבית שלי, ההורים שלי קבורים שם...". בשלב הזה אדרי שוב נחנק מדמעות לכמה שניות וממשיך: "זה לא יהיה כמו שהיה לפני, אני רק לא יודע כמה. מי יעזוב ומי יישאר? הכלכלה עצרה כבר שבעה חודשים, אז איך אנשים ירימו את עצמם? מערכות החינוך, בוא תראה כמה קשה לילדים להכניס את עצמם לתלם במקומות אחרים. הכל אחרת".
פתאום המשמעות של עירוני ק"ש בליגת העל מקבלת נפח אחר לגמרי.
"המסר שלי הוא שעירוני ק"ש בליגת העל כדי להישאר, הכל הודות לאיזי שרצקי ותרומתו למועדון הזה ולעיר. תהיה לנו קבוצה חזקה, טובה ואיכותית. היה קשה לפני כן, עכשיו יהיה קשה שבעתיים, אבל זאת העיר שלנו, התושבים והאנשים שלנו ונעשה הכל כדי שיהיה להם במה להתגאות ועד כמה שאפשר, רגעים של אושר ונחת. בסוף נחזור הביתה, זאת בחירה שלי ואני לא מצטער על שבניתי את החיים שלי במקום הזה. הייתי עושה את אותו הדבר שוב ושוב. לאף אחד במדינה כנראה לא אכפת מהעיר, אבל יש לנו מועדון מופלא, עיר ותושבים הכי טובים שיש ועם זה ננצח, על המגרש ומחוצה לו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו