איריס אנטמן עורכת את הראיון הזה ממשרד המנהלת המקצועית של נבחרות הנשים בכדורגל של גאורגיה. הוא ממוקם בתוך האצטדיון בטביליסי, שם היא מרכזת את עבודתה כמנהלת המקצועית. במקביל היא מאמנת את נבחרת הנשים הבוגרת.
בקרוב תסגור אנטמן שנה בתפקיד. היא מרגישה ששברה תקרת זכוכית בכך שהפכה למאמנת הישראלית הראשונה שקיבלה משרה המגלמת בתוכה לא מעט חלומות, כאלה שלנשים קשה יותר להגשים בעולם הכדורגל.
"יום האישה מסמל מבחינתי את הנתינה לנשים להיות עם אומץ", היא מספרת בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "נשים לא צריכות לפחד לדחוף את עצמן קדימה לתפקידים בכירים. במשפחה לאישה קל יותר, כי היא כן מנהלת את הבית בדרך כלל. הקושי הוא בחוץ, שם כל הזמן אישה צריכה להוכיח את עצמה ולהראות שהיא שווה, וגם אם כן, השכר לא יהיה זהה לזה של גברים. גם גברים צריכים לחשוב על שוויון הזדמנויות ועל תנאים ולהזכיר לנשים כמה הן איכותיות".
כמה גברים את מנהלת תחתיך בנבחרות השונות?
"תשעה, אבל באמת שזה מרגיש נוח. כל חיי הייתי סביב גברים בלבד, גם בכדורגל, כי בארץ זה בעיקר ככה. אני מרגישה שזה אזור הנוחות שלי. כאישה יש לי אינטואיציה רגשית גבוהה ואני נותנת להם את המקום שלהם. אני רוצה שכל אחד מהם ירגיש שבתחומו הוא מנהל, לכן זה מאוד קל".
ועדיין, תחום עם הרבה אגו, שוביניזם גברי, זה לא קל.
"בסוף זה אמון בין אנשים. אתה יכול לדבר על שוביניזם ותחום גברי, אבל בסוף זה אמון בין בני אדם. אם אני גורמת למי שעומד מולי להרגיש חשוב, אז הכל מאוזן וחיים בהרמוניה".
נשמע מורכב גם לנהל מקצועית את כל הנבחרות הצעירות וגם לאמן את הנבחרת הבוגרת, איך זה עובד?
"כשהגעתי לפה ביקשו שאייצר סביבה וצוות מקצועיים שלא היו לפני כן. גם בתוך הנבחרות עצמן לא היתה הרמוניה עם הבוגרות. יצרנו חיבור בין הנבחרות הצעירות לבוגרות. אני מעבירה חומרים למאמנים בקבוצה שיצרתי, ויש קו אחד מישורי שבמסגרתו כולם עובדים יחד וצריך לשרת את כדורגל הנשים בגאורגיה. קיבצנו את כל השחקניות המוכשרות בגאורגיה לקבוצה אחת, עבודה אישית וקבוצתית, טכנית ופיזית, חומרי העשרה וכו', ומשם אני עוקבת אחרי שחקניות הנבחרת. בניתי מערכת מקצועית שלמה".
גאורגיה לא נחשבת למעצמה בכדורגל הנשים, מה עשית שאחרים לפנייך לא הצליחו?
"במשך שבע שנים לא היו פה ניצחונות, לא השיגו נקודות בשום מפעל אירופי. באתי וגיליתי שחקניות איכותיות, אבל הן לא היו מלומדות מבחינת כדורגל. היה צריך ללמד אותן לנצח. בכל אימון יצרנו תחרות, צילמנו את המנצחות והעלינו לרשתות. הן שכחו מה זה להתחרות. ואז ניצחנו את ארמניה במשחק ידידות, וכבר אז ראיתי שהבנות דוחפות לניצחון. בהמשך השגנו 5 נקודות בליגת האומות, כולל ניצחון 2:4 על לוקסמבורג אחרי שפיגרנו 2:0 במחצית. מעולם גאורגיה לא עשתה 5 נקודות בקמפיין נשים".
ביניים: "קושי שלא נתקלתי בו"
בכל משפט מרגישים עד כמה אנטמן (48) גאה במה שהיא עושה. אבל לפני הכל היא אם לשלושה ממצפה אביב, נשואה למשה, וכולם נשארו בארץ בזמן שהיא טסה להגשים חלום שישב במגירה לאורך כל הקריירה שלה כשחקנית, שבמהלכה זכתה ב־8 אליפויות ודאבלים במכבי חיפה ובמכבי חולון.
"לצערי לא יצאתי לאירופה בתור שחקנית, למרות שהיו לי הזדמנויות", היא נזכרת, "חששתי מחוסר ההצלחה. הייתי בין הראשונות, אז לא היה מידע שאפשר ללקט על הקבוצות. מאוד הצטערתי על זה. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לעשות את זה כמאמנת. ההרגשה היא נפלאה, אבל לא בתקופה שבה אנחנו נמצאים".
את מתכוונת למלחמה שפרצה?
"כן, זה קושי שלא נתקלתי בו בחיי, אני מודה. אף פעם לא היתה לי בעיה להיות מחוץ לבית או להסתדר עם אנשים חיצוניים, מעולם לא היה לי געגוע לאוכל או משהו כזה. הקושי הוא מפרוץ המלחמה, זו זהות שאין לך עם מי לחלוק. בסוף אתה לבד. אנשים פה, אמפתיים ככל שיהיו, לא יבינו אותי. שלושה חודשים שלא הייתי בבית, וזה כאב פיזי שפוגשים אותו רק באבל. זה כאב שזכור לי כשאמא שלי נפטרה.
"אין לזה תרופה וזו תקופה ארוכה ומאתגרת, להראות שהכל בסדר, להיות לבושה במיטב לבושי, להראות שהכל מצוין, אבל בפנים הכל כואב. זה לא מחיבור לבן אדם כזה או אחר, נפל על המדינה שלנו משהו וכל מי שאוהב אותה מרגיש את הכאב. כל מי שנפל זה כאילו חבר או בן משפחה. פתאום החרדות... יש ילדים ואתה מתמודד עם הכל לבד".
איפה זה פגש אותך?
"הייתי צריכה להכין משחק מול ליטא. פתחתי את המחשב כדי להתכונן, ולא הצלחתי. החלטתי שאני לא פותחת חדשות כדי שאוכל לעבוד. הייתי מכורה לחדשות, פתחתי בכל מקום וזה הציף אותי. אחרי חמישה חודשים חזרתי הביתה והיתה הקלה מאוד גדולה. הייתי צריכה להבין שהמשפחה בסדר, למרות שיש תקשורת כל הזמן. אפילו הנחיתה בנתב"ג... נחתתי בלילה וראיתי את המדינה מלמעלה, זה רגש אחר. שמחתי כל כך לראות את הארץ שלנו".
מה אומרים בגאורגיה על המלחמה?
"אני מתגוררת באזור יוקרתי בטביליסי, אנשים שברחו מרוסיה ומאוקראינה, והם שואלים אותי איך לא ברחו מישראל. חושבים שאנחנו משוגעים בזמן שבכל מדינה אחרת בורחים ממלחמות, אצלנו כולם חזרו להילחם. זכינו במדינה כזאת ובעם כזה. הרגש שלנו למדינה הוא אחר, שונה מכל מקום אחר".
"אהבת חיי היא כדורגל"
החוזה בגאורגיה נחתם לשנתיים ובעוד חודש איריס אנטמן תסגור שנה בתפקידה. כאמור, את רוב הזמן היא מעבירה ללא משפחתה - בהחלט לא סיפור טריוויאלי. "כדי לעשות מהלך כזה צריך תמיכה מאוד גדולה מהמשפחה, מעבר לבעלי הנדיר, משה, שדחף מהרגע הראשון. אחרי שפרשתי אמרתי לעצמי שאני צריכה עבודה מסודרת, הלכתי להיות פקידה באיזה מקום, והמנכ"ל שם אמר לי, 'תראי, את לא מתאימה לעבוד במשרד, זה לא עניין של הרגל אלא של אישיות'. בסוף התחלתי ואחרי חודש אמרתי לו שלום. הבנתי שזה לא המקום שלי, זו לא אני. אם לא מתחברים לעבודה זה לא יעבוד, זה מה שמשה אמר לי תמיד. אהבת חיי היא כדורגל. העשייה הזאת עם ספורטאים, כדורגל, זו אהבה שלא באמת אפשר למדוד אותה".
מה אמרו בבית כשהבינו שאת טסה לחו"ל ולא תהיי כאן?
"כשהונחה לפניי ההצעה בעלי אמר מייד 'כן', ואז הסתכלתי על הבת שלי. היא מתגייסת באפריל, איך אני עומדת מולה ואומרת לה שאני הולכת? הרי אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו ללכת אחרי החלומות ולא לפחד, ולא מצאתי הסבר טוב יותר חוץ מלתת לה דוגמה אישית. כשמחר בבוקר היא תעמוד באותה הסיטואציה, היא תדע לבחור. להיות עצמאית, ללכת הכי רחוק שהיא רק רוצה. התפקיד שלנו כהורים נגמר בסופו של דבר, הילדים שלנו יחליטו בעצמם, ואני רוצה שהיא תהיה אמיצה ולא תפחד לחשוב מה יגידו ואיך זה ייראה. אני הלכתי עם החלום שלי, חלום עבר שהפך להיות חלום הווה. ניצחתי את הפחד, אבל לא לבד, אלא בזכות האנשים שסבבו אותי".
שמעת ביקורות על ההחלטה שלך לעזוב את המשפחה ולנסוע להגשים חלום?
"הנטייה שלנו כנשים היא קודם כל לגונן על המשפחה והילדים, ואז לראות את עצמנו. אבל כשהבת שלי עומדת מולנו, מולי ומול בעלי, שחינכנו, אתה רואה מה יצרת. יש לי מראה שהיא נתנה לי בסוף את מה שרציתי. אני לא רואה את הקושי בשבתות לבד או בחגים לבד, אלא את העשייה והכיף, הגשמת החלום. זה משהו שאנשים לא חווים אותו, וגם אם המשכורת גבוהה, אין להם סיפוק. לי יש אושר יומיומי וזה היה החלום שלי. אני קמה בבוקר, אומרת תודה רבה על הזכות שיש לי לעשות את מה שאני אוהבת ולהרוויח כסף. כשאתה עושה את זה, אתה מרגיש מסופק".
החלום הוא לעשות את אותו הדבר כאן בישראל?
"כמובן, תמיד החלום הזה יעמוד, אבל צריך את התנאים לעשות את זה וכרגע אין אותם".