קיבלתי הבוקר את ההודעה על לכתו של דרור קשטן והתמלאתי עצב. הייתי איתו בקשר לאורך השנים האחרונות ורכשתי לו כבוד גדול. הוא עיצב אותי כשחקן וכאדם, דמות מאוד מרכזית בקריירה שלי.
התקופה שלנו בהפועל תל אביב היתה קסומה, אי אפשר היה שלא ללכת אחרי דרור, כולם כולל כולם, שחקנים, אנשי צוות והנהלה, הצגה של איש אחד, שידע להוציא את מה שצריך למען ההצלחה הקבוצתית.
אני לוקח ממנו את הדיבור האיטי באסיפות, זוכר את זה היטב. למרות הקשיחות שבו, דרור היה גם דמות אבהית. מבחינתי הוא הגדול מכולם. דרור קשטן היה מאמן שלא מוותר, לא עושה הנחות, אבל מצד שני מחבק וזה שילוב מנצח.
עשינו מסע קסום באירופה, זכינו בתארים, אליפויות וגביעים, אבל אני לוקח את הרגע הגדול איתו דווקא אחרי משחק ליגה מול מכבי חיפה. הדפתי פנדל בדקה ה-90, ניצחנו, הוא בא, חיבק ונישק אותי. דרור הקשוח, ידע לבוא אלי ברגע אישי וזה ריגש אותי מאוד.
דרור מסמל מבחינתי תקופה שבה המאמן היה הכל, רחשו לו כבוד שכיום אי אפשר לראות בכדורגל הישראלי. היום השחקנים שולטים, פעם היה מאמן אחד ששלט בהכל. אין מאמנים כאלה, כנראה גם לא יהיו. דרור קשטן ז''ל, המאמן הכי גדול שלנו.
