הטריגר לראיון עם מאור מליקסון היה סיכום שנת 2023. זו שנה שבה, כמו כולם, הספיק לעבור הרבה, אבל איכשהו לגעת בכל מה שקורה במדינת ישראל: ממאמצי ההסברה שלו ב־X (לשעבר טוויטר) שטבולים בהומור ייחודי, דרך ספרו השני בסדרת "דרדלה לחיבורים" והעזיבה של הפועל ב"ש ועד להיותו תושב הדרום, כזה שמבין דבר או שניים בריצה לממ"ד.
"אם לא היית מדבר איתי, לא הייתי שם לב שעוברים ל־2024", הוא אומר מייד, "זו היתה שנה מטלטלת מאוד. לכולם יש הרבה על הראש. אחרי שכבר עברנו את הקורונה ואמרנו 'זהו, נגמר', קיבלנו בסוף מכה גדולה. כבר שלושה חודשים שאנחנו במלחמה ולא רואים את זה נגמר. אנשים פותחים חדשות ומחכים לראות שניצחנו איכשהו, אבל עוד יום, עוד חיילים נופלים, וזה לא קל. מקבלים פרופורציות ומבינים כמה אנשים מתעסקים פה בשטויות רוב הזמן. אנחנו עם שהיומיום שלו פסיכי ונצטרך פה כדור הרגעה ליום שלאחר מכן".
אלה ימים של הרבה דאגות, מה הכי יושב לך בראש?
"הדאגה הכי גדולה היא לילדים שלנו. יש לי ילד בן 10 שכבר מבין, הוא רואה חדשות ושואל על החיילים ועל החטופים, זה מאוד קשה לראות אותם גדלים לשגרה כזאת. זה מה שאנשים ייקחו איתם הלאה, זה לא ייגמר בסוף המלחמה, נגיד 'ניצחנו' וזהו. אצל ילדים זה יותר משמעותי, והדאגה שלנו כהורים צריכה להיות שם".
אתה חושב לפעמים על היום שלפני 7.10?
"הפילוג הזה שהיה כאן היה כל כך מיותר, ואז הגיעה הרפורמה, ובום - כל הדברים התפוצצו. אבל דווקא במלחמה אני מנסה להיות אופטימי. פגשתי פצועים, באמת, אנשים טובים אחד־אחד. הם הפנים היפות של החברה שלנו, אלה שנותנים לי תקווה ליום שאחרי. חבל שנותנים לפוליטיקאים שימכרו את אמא שלהם בשביל איזה מנדט לנהל אותנו. נותנים לאנשים האלה לפלג בינינו. אבל בסוף כשאני הולך ברחוב ופוגש את האנשים, גם אם דעתם מנוגדת לשלי, הכל נעשה בחיוך ובאהבה. ואז, הפוליטיקאים ממשיכים בשלהם ומפלגים בשביל לקושש איזה מנדט".
אתה עושה עבודת הסברה מיוחדת ברשתות החברתיות בזמן האחרון, חלק מהציוצים שלך ב־X זכו למיליוני צפיות בכל העולם.
"לא אשקר, בהתחלה זה בא מתוך כעס. אני בערך שנה ב־X, ובהתחלה כל האינטראקציות שלי היו עם אוהדי הפועל ב"ש, מכבי ת"א, מכבי חיפה וכאלה, זה היה הקטע, מקום של הטרלות. ואז כשהתחילה המלחמה אתה רואה מה כותבים עלינו ועל המדינה שלנו, והתחלתי להתעצבן, הרגשתי שהלכנו לאיבוד בהסברה. פתאום קיבלתי המון לייקים, שיתופים, מישהי רושמת משהו על החיילים שלנו ואני מסתלבט עליה. אני גם ככה יושב בבית, ולפעמים משעמם לי ואני קורא דברים נוראיים - אז אני מחזיר להם.
יש לי קצת זמן פנוי, כוונו אותי לסלבים שונאי ישראל בבקשה
— Maor Melikson (@Melikson24) October 10, 2023
"אבל לצערי, גם זה לא הכי עוזר, אבל מחזירים להם משהו בקטנה. אנחנו מיעוט בעולם, מעט יהודים מול מיליארדים, ויש המון פייק. קראתי, למשל, ציוץ עם תיאוריה שלמה על כך שישו היה פלשתיני. זה רץ ואנשים ניטרליים הולכים עם זה.
"אז באמת, המקום היחיד שרבים בו אחד עם השני זה באינטרנט. פגשתי פנים אל פנים אנשים עם דעות שונות משלי, וזה היה עם חיוך. אתה הולך ברחוב ופוגש אנשים עם דעה אחרת, הכל בחיוך ובכיף, כולם אוהבים ומבינים שאנחנו עדיין במלחמה".
אז אולי צריך להשקיע יותר בהסברה? אולי לקחת כמה כמוך ועוד משפיענים ולהתחיל להביא את האמת שלנו לכל מקום בעולם?
"אתה יודע מה מציל אותנו? המערכונים של 'ארץ נהדרת', למשל, ההומור. הם באים ואומרים לכל אלה בעולם שאין להם מושג: 'בואו תראו כמה אתם מטומטמים'. דרך הומור אתה יותר פתוח לזה מאשר שמישהו צועק ומכריח אותך לראות משהו שלא בא לך. צריך להמשיך בזה, להביא את הזווית שלנו בדברים האלה. עובדה שזה מגיע להמון אנשים".
"ביקשתי פסק זמן"
עברו כמעט ארבע שנים מאז שמאור מליקסון פרש מכדורגל. הוא נשאר בנוף ועד תחילת העונה היה עוזרו של חברו הטוב אליניב ברדה בהפועל ב"ש. קשה לשכוח את הראיון שהעניק אז מליקסון, שבו סיפר על הטלטלה שעבר ברמה האישית והבריאותית, עם אותו קריש דם ברגל שאיים על חייו והשאיר אותו מאז תלוי במדללי דם, טלטלה שמשפיעה עליו גם בשגרה.
היכולת שלו לדבר על מה שעבר וההתמודדות עם השינויים שגופו עובר בעקבות הטראומה, ראויות להערכה. מליקסון יודע לדייק את התחושות וגם להעניק את המטפורה או את הדוגמה המדויקת שתמחיש את המחשבה שלו. ובגיל 39 יש לו ברזומה גם שני ספרים. עם פרוץ המלחמה יצא הספר "דרדלה לחיבורים, שובו של המיסניק", וגם הוא, כמו הספר הראשון בסדרה, רשם הצלחה. "אני מקבל המון הודעות מחיילים שאוהבים לקרוא, או את הספר או את הפוסטים", מסביר מליקסון מה מבחינתו נחשבת הצלחה בימים אלה, "זה מחמם את הלב, למרות שזו לא היתה הכוונה. זה עושה לאנשים טוב, ואז אני נכנס לאקסטזה. תרמנו כ־1,300 ספרים, ואני מקבל תמונות מלוחמים שקוראים אותו בעזה. אין כיף כזה, זאת תחושה מדהימה, ואיתה אני חוזר לטוויטר, בודק מי שונא אותנו ועונה לו".
בתחילת העונה עזבת את הפועל ב"ש, הסברת שזה בגלל הלחץ שהכדורגל מפעיל. איך אתה מרגיש היום?
"אני בסדר. בריא יחסית, אז אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. יש ימים שיותר קשה, כואב. אתמול עשיתי אימון בחדר כושר, עמדתי מול המראה וראיתי שרגל ימין יותר גדולה מרגל שמאל, וזה מכניס אותך למקומות כאלה שאתה חושב על זה. אני פחות בקטע של להתבכיין, זה לפעמים מציק לי ביומיום, אבל לא ממקום של להתמסכן. אני בסדר גמור, מדללי דם, ביקורות, טיפולים, סוחב והכל בסדר".
עד כמה המצב הבריאותי קשור להחלטה לעזוב את הפועל ב"ש?
"יש לזה קשר, גם פיזי וגם נפשי. כל החיים אני בכדורגל, מגיל 6 משחק ומגיל 16 בקבוצת בוגרים. פתאום קרה מה שקרה, ומספורטאי שאוהב מאוד כושר, חדר כושר, פתאום אני לא יכול וזו מכה מנטלית מאוד קשה. אם אעמוד היום, מחר ובהמשך כמה שעות, אז הרגל תתחיל לכאוב, כאבי הגב יקרינו לרגל, וזה מאוד קשה. הרגשתי מרוקן ברמה יומיומית. אמרתי לחברים שלי בקבוצה שזה לא יהיה הוגן כלפיהם אם אמשיך בצורה כזאת. ביקשתי פסק זמן, הדלת אף פעם לא נסגרת, אבל הייתי חייב הפסקה לעצמי, גם מבחינה נפשית".
ומה תעשה אם לא תמשיך בכדורגל? סופר? איש טלוויזיה?
"לא יודע. אם יש משהו שבחיים שמעצבן אותי זה שאני לא יודע מה לעשות. הפסקתי עם הכדורגל, רציתי לטייל קצת בעולם, ללכת לראות כדורגל בגרמניה, באנגליה, לטרוף הכל. אבל אז התחילה המלחמה. קיבלתי המון הצעות, רדיו, פודקאסטים, אין ערוץ ספורט שלא דיבר איתי על פרשנות, ואני מודה: אני עוד מעט בן 40 ולא יודע מה לעשות וזה מבאס טיפה".
אולי פשוט קשה לך למצוא משהו שהריגוש בו גדול כמו שער האליפות שהבקעת בזמנו בהפועל ב"ש?
"קלעת בול. קראתי מאמר למה כדורגלנים חוזרים אחרי פרישה. זה קרה לסרינה וויליאמס, למייקל ג'ורדן ואחרים כי הם לא מצליחים להגיע לאותה רמת ריגוש. אלה דברים שאי אפשר להסביר, רק מי שחווה מבין זאת".
אולי אימון כדורגל, גם שם הריגוש גבוה?
"האימון היה לי כיף, בטח בב"ש שאני אוהב מאוד. אבל קיבלתי החלטה שאני לא רוצה לאמן. אימון זה המון לחץ, אתה תלוי באחרים ולא בעצמך, ואני לא רואה את עצמי מחוץ לב"ש. אמרתי שאעזור לאליניב, לאלונה ולחברים שלי, אבל החלטתי לעזוב את הכדורגל. אז אני כותב עכשיו סדרת טלוויזיה, אבל זה עדיין בשלבים ראשונים".
השבוע שמעתי בשידור את אוהד מונדר בן ה־9, אומר שיש לו את מספר הטלפון שלך. איך זה לעשות את המעבר הזה מסרטוני בר מצוו להלוויות, לחטופים ולחיילים פצועים?
"יצא לי לבקר אצל משפחות החטופים בשבוע הראשון ולנחם אוהדים של ב"ש, ביקרתי פצועים בבתי חולים, ואי אפשר להסביר איזה אנשים יש שם. פגשתי משפחות שאיבדו ילד ורוצים לדבר איתי על כדורגל. אלה דברים שגרמו לי להבין שיש לנו עם מדהים. אוהד מונדר הוא ילד מקסים. הייתי בדרך ליבנה, שי אליאס התקשר אלי ואמר לי שמישהו רוצה לדבר איתי, ופתאום אני רואה את אוהד, כמעט עשיתי תאונה. אני רואה אותו מולי, אני זז בין מכוניות ומנסה לעצור בצד כדי לדבר איתו. הלכנו יחד למשחק נגד מכבי ת"א, ראיתי אותו מפרשן. עשיתי לו סרטון ליום הולדת לפני שהוא חזר. איזה כיף היה לפגוש אותו, הוא ילד, טהור".
אני חייב להבין מה זה לעשות סרטון למישהו שנמצא בשבי או לחייל שפצוע קשה, איך עושים דבר כזה?
"לא סתם אני אומר לך שאחרי המלחמה נצטרך כדורים. זה לא נורמלי שמבקשים ממך לצלם סרטון למישהו שאבא שלו בשבי. או ללוחמים שנפצעו קשה. יצא לי לבקר אבלים ואתה לא יודע מה להגיד, מה אומרים במצב כזה? אלה דברים פסיכיים".
מה אתה מאחל לעצמך ולמדינה לקראת 2024?
"אני רוצה לראות את ישראל ביורו ולראות את החבר'ה הצעירים משחקים. אני מדמיין מה יקרה פה אם אחרי המלחמה נעלה ליורו, יהיה פה טירוף. יטוסו 20 אלף ישראלים, כי תשמע, אנחנו אוהבים לטוס לחו"ל, אוהבים את הנבחרת, אוהבים כדורגל, אז הכל יתחבר. אבל לפני הכל, אני מאחל שקט, שננצח במלחמה הזאת ושכולם יחזרו הביתה בשלום".
